הוצאת שורש

קמתי היום בבוקר בקושי מהמיטה.

העירו אותי בתשע, למה? אלוהים יודע.

אני סחוטה מתה והכל, להם לא אכפת.

הייתי במאין כזה down בבוקר, אמרתי, זה יעבור.

רציתי ללכת לחברה, בסוף זה בוטל.

לא יודעת מה נכנסת בי, אבל המצב רוח לא חזר.

התחלתי לסדר את החדר, אבל ממש.

אחותי שחזרה מהצבא בילגנה אותו, ממש, קשות, הרסה אותו.

זה היה ממש קירצוף, גם עשיתי אבק, ניקיתי מתחת למטה, את הספריות, הכל!

היום אזכרה 6 שנים לסבתא, בדיוק קמתי מהשינה של הצהרים שההורים עמדו לצאת,

הם לקחו את 2 האחים שלי איתם, נשארתי בבית, לבד.

בהתחלה, פשוט עשיתי כלום, דיברתי עם חברות במסן ובטלפון, מנסה להתעודד.

לא עזר, חצי שעה-שעה עברו מאז שההורים שלי הלכו, התחלתי לנקות.

הבית מבריק, המטבח מצוחצח, גם הסירים נקים, שפשפתי אפילו את הכיור.

הסלון, החדרים.

אלוהים.

אלוהים,

מה נכנס בי.

מורוד בעיני לשחור?

מהאופוריה למקום חשוך ומדכא?

מה אתה רוצה ממני?

תסביר לי,

מה זה המשפט הזה, רק אלוהים יודע?

איך אנחנו יודעים שאתה יודע?

למה מאמינים בך?

האם באמת זה שאני מאמינה בך זה עוזר לי?

אחרי הכל, אני עדין אני.

שאני אומרת, אלוהים תעזור לי, בדרך כלל אתה לא.

אז למה?

אלוהים,

מה נכנס בי?

למה הרוח יצאה לי מהמפרשים?

כן אני יודעת שלא חדשתי לכם ושתמיד ידעתם שלסלולרי קליטה.

אבל אני ילדה לא הכי פופלרית [שונאת את המילה הזאת] הטלפון שהיא מצלצל פעם ב-, וגם אז צריכים ממני משהו.

כן, כן, כולל חברות.

כמובן לא חברות קרובות כאילו של הכמה שנים, החדשות, גם הן צריכות משהו.

אבל זה בסדר, בשביל זה חברים, נכון?

חוץ מזה, לרוב זה גם קשור לביה"ס. אני החננה של הכיתה, הפנמתי את זה כבר.

אבל היום זה היה... היה... כאילו, מהשניה שיצאתי מהבית, טלפון אחרי טלפון.

כמה טלפונים!!

"נו לומדים מחר?!"

"מתי זה המסיבת סיום ביום ראשון?"

"למי האישורים? ומתי?"

הרבה זמן לא יצאתי מהבית, כנראה בחוץ הקליטה יותר טובה.

אני נורא נהנתי שהתקשרו. באמת! זה כיף לדעת שסומכים עליך.

חבל שעם המשפחה זה לא ככה,

מרגישים שאתם לפעמים רוח רפאים?

כאילו אתם שם אבל אף אחד לא שם לב?

ככה אני מרגישה עם המשפחה, המורחבת ולפעמים גם עם הקטנה.

אין לי כימיה איתם, בכלל.

ועוד ביום ראשון אירוע משפחתי [חינה], מה אני אעשה?

למה חייבים לאהוב את המשפחה? 

אני פשוט כל כך שונה...

*נ.ב. - התחלתי סיפור חדש, שלי. נקווה שיצא טוב, אולי אפילו אפרסם אותו קצת פה.

היום ה 28.6 [כי אחרי חצות] ובתור חננה אמיתי אני אגיד שזה היום בו התחילה מלחמת העולם הראשונה ב1914.

ובנוסף אבא שלי נולד בתאריך זה לפני 52 שנים, אז כמו שאומרים, שיזכה לחיים ארוכים! :)

חצי מהבגרות שלי מאחורי, ברוך השם יום יום.

עכשיו, לבעיה ה-כי גדולה שהיתה לי בבגרות בהיסטוריה.

לא, זה לא היה החומר.

לא, זה לא ההיה הציון הגשה.

זה היה כן, כן, יד ימין!

כן שמעתם נכון, יד ימין.

קמתי מהמחשב [עם תנופה] לתוך הארון, בטעות *מסמיקה מבושה*.

היה לי חתך די מפחיד ביד שעכשיו מחליד. אבל בקושי יכולתי להוזיז את יד ימין. [זה עדין כואב לפעמים]

היד כאבה לי כל כך, ואמא שלי כזה: זה בטוח לא שבר, תרגיעי זה יעבור.

וזה לא! גם לא בבגרות, תעשו בגרות [בהיסטוריה!] עם יד פצועה, סיוט!

אבל משהו טוב יצא מזה:

לחברה שלי היה יום הולדת 16 [sweet 16] ביום ראשון, הייתי אצלה בבית, והיא ראתה תחבושת על היד,

היא: מה קרה ליד שלך?

אני: *מסתכלת על הריצפה* נכנסתי בארון...

אמא של החברה: נו ויצאת ממנו?

אני וחברה שלי נקרעות מצחוק :)

טוב אז היום זה לא היה משהו פלוסופי מטורף, אז משהו מצחיק וקליל כזה.

עד לפעם הבאה בכל מקרה.

שינוי זה דבר,

נחמד? עצוב? חדש.

אבל האם נכון מה שאומרים?

האם הוא באמת תמיד בא לטובה?

שינוי מתבטא בדברים רבים,

לפעמים משהו כמו מעבר דירה.

אך השינוי החשוב ביותר הוא הגדילה.

לפעמים הגדילה הפיזית לפעמים הנפשית.

עכשיו גדלתי כבר פיזית ואני מחכה לגדילה השניה.

לאן זה יוביל, לטוב או לרע?