גבירותיי ורבותיי האלמונים אי שם במרחב האינטרנט הקטנטן של ישראל, אני סוגר את הבלוג.
די מדהים לראות כמה עברתי מאז אותה נקודה.
קרו לא מעט דברים לאותו ילד שברח קצת לחו"ל בזמן המלחמה וחזר עם כתיבה יצירתית גולמית מאוד...
אני קורא עכשיו שוב את פוסט הפרידה לרונאלדיניו, מי יכול היה להאמין שהמועדון הצנוע והלוזר שלי יהפוך בלעדיו למפלצת היסטורית?
סיימתי שירות צבאי משמעותי (די בפוקס) ויצאתי משם עם אהבה לכל החיים, כזו שרוב האנשים לעולם לא יחוו.
סבתא שלי נפטרה (רוב הבלוג הזה נכתב מהבית שלה) ולראשונה למדתי מה זה להתאבל.
והגשמתי עוד כמה חלומות על הדרך, בקטנה כזה... ההתפלספויות כאן והציניות המשועממת עזרו לי לבטא את מה שהרגשתי בתקופת מעבר מוזרה וחשובה, אבל נראה לי שהפורמט הנוכחי מיצה את עצמו.
אם יש לכם מה להעיר ולשאול אני מפציר בכם לעשות זאת בזמן הקרוב, מכיוון שהדמות הוירטואלית serve (מישהו בכלל ניחש מאיפה הגיע הכינוי?) הולכת לבית הקברות האינטרנטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
