| 8/2009
טעם של פעם
ביום שישי, החלטנו ללכת לטייל בתחנה המרכזית הישנה, מקום שמועמד להריסה, ועוד מעט כבר לא יהיה לו זכר.
יש לי המון זכרונות מהמקום הזה, בעיקר מתקופת הטירונות והקורס שלי בצבא. אז התחנה המרכזית החדשה עוד הייתה פיל לבן, והתחנה המרכזית (שעוד לא הייתה "הישנה") הייתה מקום שוקק חיים וחנויות נעליים. יכול מאוד להיות שאני עושה רומנטיזציה של התקופה, כי אני לא כל כך זוכרת חום ודחק, אלא בעיקר שיטוטים חולמניים בין שולחנות מאולתרים מלאים באולרים, בטריות וחגורות, חנויות נעליים, וחנויות ספרים יד שניה. הייתי משוטטת שם שעות, בדרך מהאוטובוס מהבסיס, לזה שהיה אמור לקחת אותי הביתה (641, הקו שעושה מסלול של חצי שעה בשעה וחצי).
היום הכל שונה. התחנה המרכזית הישנה (גם החדשה, למען האמת) היא מובלעת אפריקנית/אסיאתית בתוך תל אביב. המקום הרוס, מוזנח, אבל מלא בקסם משלו. איפה עוד תוכלו למצוא מספרות אפריקאיות, בית קפה לטורקים, ולידו בית קפה שמיועד רק לאתיופים? שלא לדבר על חנויות מכולת עמוסות בסחורות שאין למצוא באף מקום אחר בארץ: מגוון מאפים, ממתקים, וחטיפים אסיאתיים אקזוטיים ודגים מיובשים מכל הסוגים והמינים.
הלכנו ברגל מהבית, ובדרך נכנסנו לאווירה (אני חושבת שזה היה ברחוב נחמני):
כך נראה היום חלק התחנה עצמו (בניגוד לאזור החנויות והרחובות, שנמצא מסביב): ברקע, מגדלים מבריקים, ובתחנה עצמה, מבנים נטושים, הרוסים, עובדים זרים ופליטים. המבנה הארוך הוא המקום שבו היינו קונים כרטיסים לאוטובוס, ושם היו כל המשרדים של התחנה. חבל שלא צילמתי, אבל כשעברנו שם, ראיתי חלון ופירוט מחירים, ואמרתי לאופיר שאולי היה כאן בית קולנוע, והוא בעצם הזכיר לי שזה היה המקום שבו עמדנו בתור כדי לקנות כרטיסים לאוטובוס. עברו כל כך הרבה שנים!
מבני הבטון האלה, שנראים כמו מקלטים צבעוניים, הם הרציפים:
וכאן אפשר לראות את מה שנשאר מהתחנות:
ותראו את השלט של השירותים. הייתי שמחה לקחת אותו איתי הביתה:
שוטטנו הרבה ברחובות מסביב לתחנה, והגענו גם לתחנה החדשה, אבל מאוד התקשיתי לצלם. הרגשתי שהאנשים חשדנים מדי מול המצלמה שלי. היה כל כך הרבה מה לצלם, והיה כל כך קשה לצלם. באחת הפעמים הבודדות שהוצאתי את המצלמה, האנשים באזור הסתכלו וניסו להבין מה אני מצלמת, ובעלי החנויות יצאו לראות מה קורה. זו התמונה שצילמתי, ואני מאוהבת בה:
אגב, בוקי נאה, שהיה כתב הפלילים של ידיעות אחרונות, עושה סיורי לילה מ-ר-ת-ק-י-ם במקום ובתל אביב בכלל, מומלץ, מומלץ, מומלץ.
אז בגלל שלא צילמתי הרבה אני יכולה רק לספר לכם שבנווה שאנן אין יותר קולנועי סקס או חנויות נעליים. יש המון חנויות קטנות וריקות, מספרות קטנות שמתמחות בצמות אפריקאיות, חדר צר שנכנסנו לתוכו ומצאנו בו אישה אריתראית לשה במרץ בצק בתוך גיגית ענקית על הרצפה, כשמסביב כל מיני עבודות יד אתיופיות למכירה, חנויות קטנות למכירת כרטיסים לטלפון, עיתונים בסינית, שמיכות פרוסות על הרצפה עם כל מיני בגדים ישנים למכירה, שלטים בשפות שונות ומשונות, וגם שלטים בשפות כאילו-מוכרות:
אבל האמת היא שיותר מהכל, רציתי לספר לכם על בית הדפוס הקטן הזה:
שניה, עכשיו כל ילידי שנות השבעים והמבוגרים יותר, קחו את הזמן, תנשמו עמוק ותרגישו את הצביטה הזאת בלב. אותי המראה הזה לוקח ישר לעיר הישנה של חיפה, למראות של פעם. אני מאמינה שגם בשנות החמישים המקום הזה היה נראה בדיוק בדיוק ככה מבחוץ ומבפנים. הצצנו פנימה, וראינו איש מבוגר בחדר ממש קטן, מפעיל מכונת דפוס ומדפיס בחריצות. לצערי, גם פה הרגשתי מאוד לא בנוח לצלם. למרות שהוא הסכים שאצלם, היה ברור שאין לו עניין לדבר איתנו או לארח אותנו. אז התמונות חפוזות בהתאם, חלקן עם פלש שלא הספקתי לכבות. בפליקר אפשר לראות את כל התמונות בהגדלה וליהנות מהקיר המתקלף עם כל הפוסטרים. שימו לב לפוסטר על הקיר מאחור:
ככה נראות מגירות דפוס אמיתיות בפעולה :-)
זו באמת הייתה פיסה של פעם בתוך החדרון הקטנטן הזה. איפשהו משמח אותי לדעת שיש עוד אנשים שמדפיסים בשיטה הזאת.
מהתחנה המרכזית הישנה המשכנו לתחנה החדשה, שהיא כבר סיפור בפני עצמו. מדהים שהמקום הזה, שקורא לעצמו "קניון תל אביב", והיה אמור להיות קניון, נהיה כזה מקום מוזנח, מלוכלך, רועד כולו מהאוטובוסים, ושומם. נכון, חלקים גדולים מאוכלסים, אבל חלקים שלמים בו נטושים לגמרי. חנויות ומתחמים ענקיים, נטושים. לשווא הלכנו אחרי שלט שהבטיח "למתחם האמנים". היה ריק לגמרי. כל חנויות הנעליים של נווה שאנן הגיעו לפה, שוב מכולות אקזוטיות עם אבקות חלב, דגים וצ'יפסים שלא תראו בשום מקום אחר בארץ, חנויות (מצויינות, אגב) של "הכל בשני ש"ח", ובפינה אחת ראינו אירוע קטן של אנשים בוכרים. מסעדה קטנטנה וריקה, שולחן אחד עם מאפה מפורר (אחר כך אוכלים את זה עם בשר, הסבירו לנו), ובחוץ כעשרים אנשים לבושים בחליפות, חגיגיים מאוד, נהנים ממוסיקה חיה של זמר. ככה, באמצע התחנה המרכזית. שכבר לא נראית חדשה בכלל.
לי זאת הייתה חוויה מרתקת, אם כי לא קלה בכלל (בתמונות לא עוברים החום, הריחות, הדוחק, העוני והבדידות). בכל זאת, אם אתם רוצים טעימה קטנה של משהו אחר לגמרי, כדאי מאוד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: