בהתחלה הייתי מר קו (כל הזכויות שמורות לאבא שלי).
אמא שלי עשתה ארבע בדיקות (כולל אחת בשירותים של ארומה...), לא פחות, כי היא לא האמינה:

בדיוק שבוע אחר כך ההורים שלי התחתנו, וטסנו ליפן. שם אמא שלי לא אכלה סושי אפילו פעם אחת.

כשחזרנו ארצה, ההורים שלי הלכו לרופא לוודא שוב שאני באמת שם, ואז סיפרו לכל העולם.

בשקיפות עורפית כבר עשיתי פוזות פוטוגניות למצלמה:

במהלך כל החודשים שבהם שחיתי לה בבטן, אמא שלי כל הזמן צילמה את עצמה:

איך שהתחיל חודש תשיעי (בעצם, בשבוע 36, כי היא לא ממש טובה במתמטיקה), אמא החליטה שאני עומד לצאת, והיא ואבא התחילו בהכנות. אבא בנה ארון, הם קנו כל מיני דברים שלעולם לא אשתמש בהם (למשל, הם קנו וניפחו בריכה שעמדה להם בסלון חודש, כי אמא רצתה ללדת אותי בתוכה! אבל לי היו תוכניות אחרות...), וכיבסו בגדים במרץ:

אמא חשבה שמוסכמות הן לחלשים, והיא לא תקנה פריטי תכלת. אז בסוף יצא שאני נראה כמו צפרדע קטן. כל המצעים, החיתולים והבגדים שלי ירוקים!

אבל גם אני החלטתי שמוסכמות הן לחלשים, ואמרתי, תשעה חודשים??? הצחקתם אותי! (משכתי עד העשירי!)

ב-1.7.10, אחרי שהתחלתי להרגיש קצת לא בנוח שם בפנים, הרופאים החליטו לשלוף אותי החוצה.

כשנולדתי, נראיתי כמו... UNAZUKIN!

אבל כל יום אני הופך לחתיך יותר ויותר. אומרים שאני דומה לאבא :-)

אבל תראו את אמא! דצמבר 1972:

ההורים שלי מתים עליי. אבא שר לי שירים ומספר לי סיפורים, אמא מנשקת לי את הרגליים ואומרת, "שלום רגל של ניצן", "שלום רגל שניה של ניצן", בקול מצחיק כזה, והם כל הזמן בודקים שאני נושם ושואלים, "אולי קר לו?" "אולי חם לו?" ומנטרים את כמויות הפיפי והקקי שאני עושה.

ואני, בסך הכל טוב לי. אבא, אמא, תנוחו!

ניצן אזולאי-רוזנס (הקרוי גם ניצניצ, ניצנוצ, פיצקי ביצקי, טוטי קטוטי ו...פלטיאל) נולד ב-1.7.10 בלידה קיסרית בבית חולים "מאיר", במשקל 2.870, וראיתם כמה הוא מתוק! :-)

תודה רבה רבה על כל האיחולים החמים שקיבלנו בסמסים, מיילים, פייסבוק, וביקורים אישיים! אנחנו בבית, טוב לנו וכיף לנו, וכן, בהחלט יכול להיות שבתקופה הקרובה יהיו כאן לא מעט דיבורי תינוקות!