___________________________________________________________________________

שימו לב, נשאר מקום אחד בלבד לסדנת דומינו. הרשמה במייל.

___________________________________________________________________________

בטיול לפני כמה שבועות, צילמתי את התמונה הבאה:

לכאורה, היא "מקולקלת" - שרופה וחשופה מדי, תמונה ש"לא הצליחה". אבל אני חושבת שהיא היא יפהפייה!

אז מהי בעצם תמונה טובה? מה הופך אותה לטובה? חדוּת, בהירוּת, צבעים "נכונים"? קומפוזיציה?

הנה תמונה נוספת של אותו עץ - האם היא טובה יותר?

והתמונה הזאת, מהתערוכה של צ'יהולי - יפה? טובה? גם זו תמונה פגומה, לכאורה. היא מרוחה לגמרי ולא ברורה.

אבל היא מעניינת וצבעונית:

והתמונה הזאת - אם ובנה רוקדים בבית ;-)

מרוחה לגמרי. טובה? מוצלחת? יפה?

אני ממש אוהבת אותה, היא מעבירה את התנועה והריקוד והצחוק של אותו רגע, ועושה לי טוב על הלב :-)

והתמונה הזאת, שמתעדת בצורה מקסימה את הרגע שבו יוצאת עוגת יום ההולדת מהמטבח - הצליחה או לא הצליחה?

והתמונה הבאה, שצילמתי ביפן - טובה או לא?

אני חושבת שממש רואים בה את התנועה של המדרגות, ואני אוהבת אותה, למרות ששוב, היא רחוקה מלהיות מושלמת במונחים של צילום.

וגם התמונה הזו לכאורה לא טובה. היא מרוחה לגמרי. אבל זו התמונה היחידה שהייתי יכולה לצלם במסגרת המגבלות שהיו באותו זמן: לילה, שני לוחמי סומו צועדים ברחוב, ואני אחריהם, מתה מפחד שיתפסו אותי עם המצלמה שלופה ויאכלו אותי חיה. אז יש לי תמונה אחת כזאת, ולכן היא מזכרת והיא טובה כי היא יפנית, כי היא מצחיקה, וכי היא משקפת את אותו הרגע, ומספרת את הסיפור הזה.

את התמונה הבאה צילמתי במירוץ של נייקי בתל אביב, שבת בערב, יום אחרי החתונה שלנו. באותו לילה גם טסנו ליפן (הפרטים האלה לחלוטין לא רלוונטיים, שקעתי בזכרונות לרגע :-). התמונה מרוחה לגמרי, אבל אני ממש אוהבת אותה!

וזאת, זאת התמונה הלא מושלמת הכי מושלמת שיש! באותו מירוץ של נייקי, הכל מרוח, ולגמרי במקרה, כל המריחות נראות כמו סמלים קטנים של נייקי.

רואים את זה? מושלם או לא מושלם? :-)

ועשרות תמונות שלי ושל אופיר מנסים להצטלם at arm's length - בחלקן אנחנו חתוכים, בחלקן אנחנו מסתירים את כל הרקע שרצינו לתפוס בתמונה. תמונות לא מושלמות בקנה מידה אמנותי, צילומי, אולי, אבל בשבילנו הן הכי מושלמות. מתעדות רגעים של צחוק, טיולים, חוויות משותפות. גם לניצן כבר יש סדרה כזו של צילומים מירושלים, שבהם ניסינו להצטלם יחד כמשפחה. בכל תמונה מישהו אחר נחתך :-)

זו בהולנד:

וזו איפשהו ליד ניר דוד:

מצלמות הצעצוע - Toy Cameras, כמו הדיאנה וההולגה, והפוג'י אינסטקס שלי, מתבססות על חשיפת היתר, החשיפה הכפולה וכל ה"קלקולים" הבלתי צפויים האלה. אנשים קונים אותן *בשביל* האפקטים הבלתי צפויים האלה, כמו התמונות שלנו מירושלים:

אז הן טובות או לא טובות?

אני מאוד אוהבת את ההפתעה, את התוצאות הבלתי צפויות שמוסיפות לתמונה עניין מעבר לתוכן שבה. תוצאות שלגמרי במקרה ובטעות מעבירות סיפור, תנועה, משהו מעבר לאובייקט שמצולם בה. בתמונה הראשונה, למשל, חשיפת יתר (רשמתי לעצמי: לא מכוונים אל השמש אם רוצים תמונה "טובה") שרפה את התמונה, אבל התוצאה היא תמונה יפה יותר. אם התמונה הייתה יוצאת "טובה", חדה וברורה, היא הייתה תמונה לגמרי לא מעניינת של עץ עם פרחים!

אז נכון שבמצלמות המשוכללות יותר אפשר לייצר תנועה וטשטוש וחשיפה מכוונים, אבל רוב התמונות כאן צולמו במצלמת point and shoot שלי, שאין בה יכולת למרוח או להקפיא תנועה, או לייצר טשטוש בכוונה. הן יצאו כפי שיצאו מבלי שתכננתי.

ומסתבר שהנושא הזה מעסיק אותי כבר מספיק זמן, כי הנה, כאן כבר כתבתי על זה, ובמהלך כתיבת הפוסט הזה גם יצא שעשיתי קצת סדר בבית, ובעוד סוג של סרנדיפיטי נתקלתי בעמוד הבא מתוך היומן שלי. השנה היא 1985 (!!), והנה כבר אז הייתי עסוקה בלשרוף תמונות ולחשוב שזה מספיק מעניין כדי להדביק ביומן!

יש לי מחשבות לצלם יום שלם בחשיפת יתר, או בטשטוש. זה יכול להיות מאוד מעניין, השאלה היא אם אני אוכל לעמוד בפיתוי שלא לצלם את כל התמונות ה"טובות" וה"יפות" שאני אראה. :-)

מה אתכם? גם לכם יש תמונות ש"לא יצאו" ושדווקא בגלל זה הן מיוחדות ואישיות יותר?