אז איך זה התחיל?

זה התחיל מצילום.

כמה שנים לפני כן, פתחתי חשבון בפליקר, והתחלתי להעלות תמונות שצילמתי.

ההתעניינות שלי הייתה בצילום, אבל עם הזמן וההיכרות עם משתמשים אחרים באתר, ראיתי המון תמונות של עבודות יד, ובעיקר משכה את תשומת ליבי התגית swap. דרכה גיליתי עולם מופלא של החלפות. הסתבר לי שיש קבוצות בפליקר שמתארגנות להחלפות. של מה? של הכל! החלפת תיונים (כן, שקיות תה...), החלפת ממתקים, החלפת ספרים, החלפת חומרי יצירה, ועוד. ההחלפה הפופולרית ביותר הייתה ה-coloriffic swaporama. 

במסגרת ההחלפה הזו, המארגנת הייתה בוחרת כל חודש שילובי צבעים, והיינו מחליפות חבילות בצבעים האלה. בחבילות אפשר היה לשים הכל - פיצ'יפקעס, חומרי יצירה, ממתקים, ומה לא. אבל היה חוק אחד קטן - פריט אחד לפחות חייב להיות בעבודת יד!

אני מאוד התלהבתי מרעיון ההחלפה. זה לגמרי העיר את הילדה בתוכי, שהייתה מתכתבת המון עם כל העולם, שולחת מדבקות, מקשטת מעטפות, ואוהבת ציוד משרדי. ובכלל, מי לא אוהב לקבל חבילות מחו"ל? אז מיד נרשמתי להחלפה, ובאותו החודש הצבעים היו "ירוק וסגול".

התחלתי לאסוף פריטים בהנאה גדולה, וכשהגעתי לעבודת יד, נסעתי בשיא הטבעיות לנחלת בנימין, כי שם יש עבודות יד. קניתי בובה קטנה, וב"סוהו" מצאתי עוד בובה. לא עלה על דעתי לרגע, שהרעיון הוא ליצור לבד. זה פשוט לא היה קיים בעולם המושגים שלי. וזו הייתה ההחלפה הראשונה ששלחתי:

כשקיבלתי את החבילה שלי, ובה עבודות יד יפהפיות, נפל לי האסימון.

וואלה? עושים לבד? עבודת יד?

ברגע שהבנתי שעושים לבד, הלכתי למה שאני מכירה. ומה שאני מכירה זה מדבקות וגזירי עיתונים.

כילדה, הייתה גוזרת ומדביקה המון.

זו הייתה ההחלפה הבאה שהשתתפתי בה (כתום וצהוב):

ומאחר שאתם לא רואים את עבודות היד, אני אחשוף אותן, למרות המבוכה :)

היו סימניות ישראליות, אלוהים יודע למה החלטתי שאני צריכה להיות שגרירה:

והיו תגיות:

ומגנטים שעשיתי מזכוכיות (נגצים) עם גזירי מגזינים.

שימו לב לתמונה הנהדרת (not):

מהנגצים, אגב, מאוד התלהבתי, ואלו היו המתנות שחילקתי בפסח, לפני חמש שנים:

בתמונה פה למעלה, אלה עדיין סרטים שקניתי ב"אריזות תל אביב-יפו", והניירות שמקשטים את הנגצים הם גזירים מתוך מגזינים.

זמן קצר אחר כך, גיליתי את עולם כרטיסי הברכה, ויצאתי לחפש באינטרנט מקום שקונים בו בארץ חומרים להכנת כרטיסי ברכה.

מצאתי את אלבומארט ז"ל, והייתי בעננים.

אני כל כך זוכרת את ההרגשה הזאת. איך לא ידעתי על כל זה קודם? זה הרי כל כך אני!

שוטטתי בחנות המקוונת. זה היה יום רביעי, וחלמתי על כל הכרטיסים שאכין בשישבת.

כשהבנתי שאין דרך לקבל את החומרים בדואר עד לסוף השבוע, גייסתי את יריב, ונסענו למודיעין, שם הייתה החנות הביתית המקסימה של רינת.

וזהו, השאר היסטוריה.

ברגע שנכנסתי לחדר של רינת, ברגע שראיתי את כל הדפים היפהפיים, את כל הסיכות המתפצלות, החותמות, המדבקות, פשוט הלכתי לאיבוד. זו הייתה חנות הממתקים הכי מדהימה מבחינתי. הוספתי דברים לסל, ועוד ועוד, וגרעתי, והוספתי, וחוזר חלילה, בהתלהבות אדירה.

באותו שישבת באמת הכנתי כרטיסים, את המייל המתלהב והתמונות כבר ראיתם בתחילת הפוסט.

וכך, במשך חמש השנים האחרונות הספקתי לגלות עולם שלם, להתנתק מהטלוויזיה, ליצור וליצור, ללמוד המון, לקנות המון, לנסוע לסדנאות בארץ ובחו"ל, להכיר אנשים חדשים, ליצור הרבה חברויות, ליצור ועוד ליצור, ללמד בסדנאות, לפתוח בלוג שמוקדש ליצירה, להשתתף באינספור החלפות ומפגשים, להבין שבאמת "אין לזה סוף", והעיקר, ליהנות מכל רגע. מכל רגע. מהצבעים, והרעיונות, מההשראה והבלוגים וההיכרויות, מהלמידה האינסופית, מהיצירה, מהעבודה עם הידיים, מהדבק והצבע, מההשתאות, כל פעם מחדש, מההתלהבות וההתרגשות מכל חומר וכל תופעה שמתרחשת מבלי שיכולתי לצפות אותה, מהתגלית של יוצרים חדשים, של טכניקות נוספות, מהניסויים האינסופיים, מהליטוף של הבדים, המדבקות, הפרחים, הנייר, הו, הנייר! כל. רגע. בחיי.

תנסו את זה בבית! :-)