תודה רבה לכולם על כל התגובות, אין לכם מושג כמה הן חשובות לי. התגובה של יפה, למשל, הולידה את הפוסט הזה.

יפה כתבה לי (ההדגשות שלי):

"ממש כואב לי לשמוע ממך את המשפט אני לא יודעת לצייר. אין דבר כזה. מה שחסר לך כדי שתרגישי בטוחה יותר, הוא תרגול. באוסטרליה הי לי קצת זמן לאימוני רישום וגיליתי שמה שמפריע לי הוא הראש. ציירתי דברים לפי איך שהראש אמר לי שהם נראים. אם נצמדים לעין ומאמינים למה שהיא רואה מגיעים לתוצאות טובות. הרי אין לך בעיה טכנית ולא בעית ראיה, שלא לדבר על כך שאת אלופת העולם בקומפוזיציה ובצבע. אז קדימה לתרגל רישום בעיפרון. תודה על ההקשבה וסליחה על ההטפה. הכל מאהבה."

ואתם יודעים מה? היא צודקת. אין דבר כזה!

הנה, לדוגמה, ציור שציירתי כבר בגיל חמש!

ציירת מחוננת, או מה? ;-)

הרי אף ילד לא יגיד לכם "אני לא יודע לצייר", אם תגישו לו נייר וצבעים.

אז מתי זה משתנה? מתי אנחנו מתחילים להגיד, "אני לא יודע לצייר?"

התשובה נמצאת בפיסת עיתון שאני שומרת אצלי כבר 10 שנים:

זה שיר מטור שיהודה אטלס היה כותב ל"ידיעות אחרונות", ומאוד אהבתי.

אפשר וכדאי להגדיל פה כדי לקרוא את הכל השיר, ואני אצטט קטע קטן:

"עכשיו", אמרה המורה,

כולנו נצייר פרחים".

הוא אהב לצייר פרחים.

והוא התחיל לצייר פרחים נפלאים,

בצבעי ורוד, כתום וכחול.

אבל המורה אמרה, "חכה,

אני אראה לך איך לצייר".

וציירה לו פרח אדום עם גבעול ירוק.

"כך", אמרה המורה,

"ועכשיו אתה יכול להתחיל".

הילד הסתכל על הפרח שציירה המורה

ואחר כך על הפרח שהוא צייר.

את הפרח שלו הוא אהב יותר.

אבל הוא לא אמר זאת.

הוא רק הפך את הדף

וצייר בצידו השני פרח,

בדיוק כמו זה שציירה המורה:

פרח אדום עם גבעול ירוק.

אז כשאני אומרת ש"אני לא יודעת לצייר", אני מתכוונת בעצם להגיד שאני לא יודעת לצייר כמו שמצפים ממני לצייר. ציור ריאליסטי, מדויק, עם פרופורציות ואור וצל, ומושגים מפחידים כאלה. וזה בדיוק מה שיפה כותבת, שהראש מפריע לנו!

כי אנחנו מבינים (או שמורים/הורים/מבקרים אחרים דואגים להסביר לנו...) שהילדה לא יכולה להיות בגובה של הבית, שהפרח לא יכול להגיע לה עד החזה, שלא יכולות להיות לה שלוש אצבעות ביד, ושלשמש אין פנים. ואז אנחנו מפסיקים לצייר.

אבל האמת היא שבתוך תוכי אני חושבת שלאף אחד אין מונופול על הציור. אני מאמינה שכל אחד יודע לצייר, אבל כולנו מפחדים!

לפני חמש שנים, גיליתי את דני גרגורי (תראו את היומנים שלו! ;-). קראתי ראיון איתו, והתלהבתי מאוד מהרעיון שלו, שכל אחד יכול לצייר. הוא אומר שכולנו נולדנו יצירתיים, אבל במהלך החיים הצלחנו להשתכנע שאנחנו לא אמנים. באותו ראיון הוא גם אמר שכל אחד יכול לצייר, וזה רק עניין של תרגול.

זה היה ערב, הייתי לבד בבית, כבר היה לי יומן יצירתי שבו השתעשעתי עם כל מיני רעיונות, והחלטתי לבדוק אם הוא צודק. פתחתי את היומן, וניסיתי לצייר. פשוט הסתכלתי על השולחן שלי, וציירתי את כל מה שהיה עליו (הגדלה פה):

*עוד רגע הפוסט הזה הופך לרגשי מדי, ראו הוזהרתם!*

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול, הצפה של שמחה וחוסר אמונה. מה, זה הכל? אני באמת יודעת לצייר? תראו את הבקבוק הזה! ואת גליל נייר הטואלט! ומה אתן אומרות על הפאנץ'??? 

וככה, בתוך 2-3 דקות, הבנתי את הנקודה הזאת בזכות דני גרגורי. אני כן יודעת לצייר!

בהתלהבות, המשכתי לצייר את שולחן העבודה שלי (הגדלה פה):

ואותו ערב, מצחיק ככל שזה יישמע, היה משמעותי מאוד בשבילי (איך נוסיף עוד דרמה? נקרא לזה נקודת מפנה? פריצת דרך אולי? ;-))

זה לא שהפכתי לציירת מאז, וזה לא שאני לא מתאבנת כשניצן מבקש ממני לצייר לו אופנוע (מה קרה לפרפר??) אבל אני *פחות* מפחדת, כי אני מזכירה לעצמי כל הזמן, שאני בעצם כן יודעת לצייר. ניצן, אגב, מעולם לא אמר לי "זה לא נראה כמו אופנוע", כשעשיתי נסיון עקמומי לצייר משהו עם שני גלגלים!

אז בעצם, כשאמרתי שאני לא יודעת לצייר והתייחסתי לתמונה הזאת:

התכוונתי להתנצל על כך שהיא לא מספיק דומה למציאות, שהבלונים עקומים ולא הגיוניים, והשרגליים לא נראות כמו רגליים מציאותיות.

אבל יודעת לצייר או לא, אני מאוד אוהבת את הציור הזה!

אז אני לוקחת בחזרה את ה"לא יודעת לצייר" ואת ההתנצלות שמובלעת בתוכו, ומודה לכל הקוראים הנהדרים שלי, וליפה במיוחד.

אני יודעת לצייר! הנה, תראו! זה דיוקן עצמי שציירתי לסדנת "דיוקן עצמי" שהעברתי לפני כמה חודשים:

ומה איתכם? אתם יודעים לצייר?