תודה רבה על כל התגובות לפוסט הקודם! אני שמחה לגלות שאני לא היחידה שאוספת ניירות בכל מקום! :-))
ואפרופו הפוסט הקודם, עוד טיפ שכבר כתבתי פה פעם: בטיול בחו"ל אפשר לסוף גלויות, לכתוב עליהן את קורות היום, ולשלוח לעצמכם בדואר. כשמגיעים הביתה, גם מקבלים דואר, שזה תמיד כיף, וגם יש לכם את כל החוויות כתובות עם בולים וחותמות מכל המקומות בהם ביקרתם. מנסיוני, מאוד קשה לשלוח דואר מחו"ל - צריך למצוא את בית הדואר, להגיע בשעות ובימים הנכונים, לעמוד בתור, וזה סתם בזבוז זמן. אבל אחלה רעיון, לא? :-))
______
אני תמיד אומרת שהתקופה שלפני הצבא היא התקופה היחידה בחיים (הבוגרים), שבה יש חופש מוחלט. ה"חיים האמיתיים" עדיין לא התחילו. זאת מין תקופת מעבר קסומה לגמרי, או לפחות ככה אני חוויתי אותה. הלימודים הסתיימו, תחושת החופש ממלאת את כל הגוף, עדיין אין עבודה, מינוס בבנק, אחריות גדולה מדי, או חובות אחרים שהחיים מביאים איתם.
בשנת 1990, בקיץ שלפני הגיוס שלי, טסתי לאירופה, לחודש וחצי של טיול רכבות. אני ומי שהיה החבר הכי טוב שלי בתיכון, תיק גב, ותחושת חופש שבאמת קשה לשחזר.
ככה זה נראה בבוקר הטיסה:
וכך נראה היומן שלי. מחברת כריכה קשה:
כשפותחים אותה נופלים החוצה מפה, קטעי עיתונות ופתקים. את הציורים כנראה שאני ציירתי, אבל מאחר שאני לא יודעת לצייר, אני מניחה שהעתקתי אותם מאיזה עלון פרסומי.
בתוך היומן, המון סיפורים וחוויות, וכמובן פיסות נייר קטנות. כאן, למשל, יש פתק שהשאירה לנו אחת המארחות שלנו בדרך:
פה יש אוסף כרטיסי רכבת, אוטובוס, כניסה לכל מיני מקומות, ושימו לב לכרטיס הימני התחתון: "כרטיס לא מנוקב". בהחלט פריט מוזיאוני, לא? :)
כאן למטה אפשר לראות את ההצהבה של הסלוטייפ עם השנים. בכל זאת, עברו 21 שנה (רק אתמול הייתי בת 18, זה כל כך מוזר לחשוב כמה שנים עברו מאז! :-)). הגלויות האלה חולקו באכסניות נוער, וקוראות לאנשים לפקוח עין ולהישמר מפני תוקפים.
ופה, עוד כרטיסים, ואפילו עטיפת הסוכריה מהמטוס :)
טלכרד (מעניין אם אז עדיין לא קראו לזה בארץ "טלכרד", כי אני רואה שכתבתי "כרטיס טלפון") ומדבקה מהקורנפלקס של ארוחת הבוקר. אגב, היינו שני ילדים כל כך טובים שנסעו על חשבון ההורים שלהם, והתאמצנו כל כך לחסוך, שקנינו את כל האוכל שלנו ובישלנו. במהלך חודש וחצי, המסעדה היחידה שהיינו בה הייתה מקדונלדס, וגם זה רק למילקשייק - שחלקנו ביחד!! חזרתי ארצה עם עודף (!!!) להורים שלי. מי אמר חננה ולא קיבל? כל ערב, היינו יושבים במטבחון של האכסניה ומכינים לבד פסטה, אורז, ביצים. אח, איזו נוסטלגיה.
פה למטה יש טבלה מסודרת של התוכנית שהייתה לנו, ומה שעשינו בפועל. הרעיון היה שתהיה לנו איזושהי תוכנית כללית מאוד, אבל בכל בוקר נחליט לאן אנחנו רוצים לנסוע. חופש כבר אמרתי, נכון? זה באמת היה טיול מיוחד. נסענו ברכבת ממקום למקום, התארחנו לרוב באכסניות נוער, פעם אחת במעונות אוניברסיטה, פעם אחרת אצל מכרה מהארץ, ובעיר אחרת אצל חבר שהיא שלחה אותנו אליו.
שמתם לב בעמוד למעלה מימין, איך מסתיים היומן? :-)
היומן הזה הוא תיעודי נטו. עוד לא חשבתי אז על החלק החזותי. לא היה פה נסיון ליצור משהו יפה. הדברים פשוט מודבקים כמו שהם.
כשחזרתי ארצה, חברה ביקשה ממני לקרוא את היומן, ואמרה שהוא נורא משעמם. אני זוכרת שמאוד נפגעתי, איזה מין דבר זה להעביר ביקורת על משהו אישי כל כך? זה הרי לא ספר קריאה. ובכן, זה באמת משעמם. אחרים, כלומר. מבחינתי הוא מלא בזכרונות, נוצר בתוכו בדיוק את מה שרציתי - את הסיפורים הקטנים, את הזכרון של היד הכותבת תוך כדי נסיעה ברכבת. ויש גם אלבום תמונות! אז עוד לא ידעתי מה זה סקראפבוקינג, אבל האלבום שלי מלא באותיות לטראסט מתגרדות, כותרות שכתבתי עם טושים, ובעיקר תמונות גזורות לכל מיני צורות מזעזעות. אולי אני אצלם גם אותו בהזדמנות.
שלום לך יומן נחמד, נגמר הטיול! אוף!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
