הדמיון הוא מציאות יפה יותר

אם תהיתם לעצמכם אי פעם בחייכם, מה מושך נערה בת חמש-עשרה,
לחזור לבלוג המפוקפק שלה כאשר הייתה בת שתיים-עשרה אז...
טוב מה אני מבלבלת את השכל, אני די בטוחה שזה הדבר האחרון שעבר אי פעם בראש שלכם.
ולכן, בגלל שאני מקורית כל כך, ובגלל שאף אחד במילא לא קורא פה,
אני אדבר לעצמי, ואכעס על עצמי, אה. ואם מישהו במקרה כן נכנס לכאן,
זו לא סכיזופרניה, זו הבדידות.
סתם לא, זו סכיזופרניה.

 אז על מה אתלונן היום?
 אני אתלונן על הבלוג המפוקפק של נערה-מתבגרת-בכיינית-בתחילת-דרכה.
מדוע אנחנו פותחים את הבלוג מלכתחילה? להוציא את הרגשות שלנו, את הדעות שלנו לאור.
ומה אם הדעות שלנו הן על הנעליים-החדשות-שקניתי-בזארה?
מה אם הדעות שלנו הן על החברה-הזונה-שבגדה-בי-עם-האקס-שבמילא-לא-רצה-אותי-כבר-שנים?
או על זה שקניתי-לפטופ-סקסי-שווה-לוהט-של-סמסונג-והוא-תוקע-לי-את-המוזיקה-כל-שנייה.
לא שחס וחלילה יש לי ביקורת על כל הבנות שמעלות תמונות שלהן לבושות-בשמלה-מהממת-חדשה-מקסטרו,
דווקא מגניב, אופנה וכאלו.
אבל אני מאוכזבת שזה רק מה שעניין אותי ספציפית באותה תקופה, בגלל שאין לי שום זכות לתת ביקורת על אחרים,
אני אתן על עצמי.

אני אשקר אם אגיד שבגדים לא מעניינים אותי, או שהאקס-הבן-אלף-הבוגד-והחברה-שלו לא מעניינים אותי.
אבל אני גם אוסיף שאלו לא הדברים היחידים שמעניינים אותי.
אני אגיד שבזמן האחרון פוליטיקה מעניינת אותי (מעבר גדוש בחוויות אל בית ספר פרטי לחרשנים),
אני גם אגיד שהדברים שקורים בעולם מעניינים אותי.
ובעיקרון, אני אדם בעל נטייה בלתי נשלטת להביע את הדעה שלו, בכל מקום ובכל שעה.
ומה עניין אותי פעם? הכאב שלי, העצב שלי, החרא שלי.

מהיום, כן ממש, מאז שעיכלתי שאני עצמי לא מסוגלת להקשיב לפאקינג שני טקסי הזיכרון שהיו כל כך חשובים לי,
מאז שגיליתי שאני כבר לא בוכה על הנופלים ועל הנספים, מאז שגיליתי שכל אדם בעולם הזה מבוסס אך ורק על האינטרסים האישיים שלו.
מאז שגיליתי את כל אלו, החלטתי לנסות להסתכל על אחרים, להבין אותם, לראות אותם לא אותי.
כי נמאס לי לראות אותי, את העצב שלי, את הכעס שלי, אפילו לי נמאס מעצמי.
מה יהיה רע אם אקשיב בפעם היחידה בחיי בערך לחברה הטובה שלי שהצילה אותי מכל תלאות חיי?
מה יהיה רע אם אבכה על גורלם המר של האחרים במקום על שלי?
מה יהיה רע אם יהיה לי אכפת מאדם אחר מלבדי?

 הכי כואב לי, שאני יודעת שלא אשתנה, כי זה הוא הטבע שלי, לראות את עצמי,
לשרוד בעצמי, להחזיק את עצמי.
לכן, ממש ככה, האדם נמדד קודם לפי מעשיו ולאחר מכן לפי מחשבותיו,
כי האמינו לי, אם היינו נמדדים לפי מחשבותינו כולנו היינו בגיהנום.
אז לכן, לפחות אם במחשבות אני לא טובה, לפחות אנצל את הזמן במעשים טובים.

מאחלת המשך שבוע מהנה,
שממש-לא-כולל-למידה-ממושכת-למתכונת-מזדיינת-בהיסטוריה.
באהבה,
אני.