אני ממלמלת לעצמי מילים שאמרת לי, על כמה שאת אוהבת ועל כמה שתהיי לצידי תמיד ולא תעזבי.

אני נותנת לדימיון שלי לשוטט, לחדור אל תוך המקומות החבויים שאני נועלת בכל יום, ופותחת בכל לילה ברגע שאני עוצמת את העיניים. את כל כך קרובה, אני כבר מרגישה את החיבוק שלך עוטף אותי, טועמת את הלשון שלך על שפתיי, מרגישה איך המבט שלך חודר אלי ומקלף ממני את כל השכבות והחומות שבניתי לעצמי.

את כמו פאזל שלקחתי ופירקתי, פיזרתי את כל החלקים והחבאתי אותם במקום שלא אמצא, ולאט לאט אני עומלת בכדי לחבר אותם בחזרה. אני מתאמצת ואפילו נרתעת שלא, אבל את בכל פינה. כל זיכרון שצברתי צף חזרה, גורם לי לשקוע יותר ויותר עמוק אל הבור שאליו נפלתי, ובמקום להעלות לי חיוך על הפנים הלב שלי נצרב.

עכשיו את רחוקה, להוליווד נמאס כבר לחכות לך. ובכל העולם את יכולה לחפש, אבל אף אחד לא יאהב אותך כמוני.

הלב מצופה ציפוי מתוק ואופטימי,

וראש מלא בהכחשה.

הלוואי שלא הייתי כועסת כל כך.