רומן רצחני.

"תתעוררי!" אחי קפץ על המיטה שלי

"אליעד!" קפצתי עליו בחיבוק

"איזה אנרגיות!ועוד לא התעוררת!מה יקרה כשתתעוררי?!" הוא צחק

"וואי, וואי מה יקרה!"

"ראיתי את המכונית שאבא קנה לך...נחמדה" הוא אמר בזלזול

"מה נחמדה?!היא מדהימה!יותר משלך!"

"לי יש B.M.W!מה את מדברת בכלל??" הוא צחק

"חה, חה"

הלכתי לשטוף פנים, אכלנו ביחד כל המשפחה ארוחת בוקר, כמה שאני אוהבת את הימים האלה

אחר כך אני ואליעד עלינו לחדר שלי

"אז מה גבי, יש לך מישהו?" הוא החליט לשאול פתאום

"מה?למה?"

"סתם" הוא אמר "אז יש או אין?"

"תראה..."

סיפרתי לו הכל, מהרגע שאני וליסה הברזנו מבית הספר, על ההתנגשות שלי עם סטיב, על מה שהרגשתי, על מה שקיוויתי שיקרה, על הרגע שראיתי אותו במדיי שוטר, על הרגע ששלומי כפה באזיקים את אבא, על הרגע שרציתי ללכת לעצור אותו וסטיב לא הניח לי, על הרגע שראיתי אותו במסעדה ליד תחנת הדלק, על שתי הסטירות, על איך שצעקתי עליו, ועד הרגע בו אבא חזר.

"אוקי" הוא היה המום

"וחשבתי שהוא שונה" אמרתי "הרגשתי שיש בו משהו, ראיתי את העיניים שלו וכאילו קראתי אותו, אבל טעיתי בגדול, וזה מה שהכי אכזב אותי" אמרתי

צלצלו בדלת

"אני רוצה לראות מי זה" ירדתי במהירות

שוב פעם אלה היו שלומי וסטיב

"אפשר לדבר עם אמא או אבא?"

"שוב פעם?!" הופתעתי מהחוצפה שלהם, סטיב השפיל מבט

"כן, שוב פעם" שלומי אמר

"בשביל מה?"

"את קטינה, אין לך רשות להתערב" שלומי אמר

"אתה שוטר, אין לך זכות לחיות" אמרתי

"מצחיק מאוד, אנחנו יכולים להיכנס?" שלומי שאל,

באותו רגע סטיב הביט לתוך העיניים שלי, הבטתי בחזרה בשלו

"לא, אתם לא יכולים" סגרתי את הדלת

 עליתי לחדר

"תני לי לנחש, הימני מביניהם זה סטיב" אחי אמר

"מה?הצצת מהחלון??"

"כן, אני לא יודע מאיפה לך האומץ לדבר ככה לשוטרים, בעצם אני יודע, ירשת את זה מאבא"

שמעתי את הדלת נטרקת

"נראה לי שהם בכל זאת נכנסו"

ירדתי במהירות למטה

"אמא נתת להם להיכנס??" שאלתי מופתעת

"הם שוטרים"

"שוטרים זה עם חרא, ועוד אחרי מה שהם עשו?"

"מה שעשינו היה ניסיון לעשות את העבודה שלנו!שאם לא היית מסיחה את דעתו של סטיב היה מתבצע טוב מאוד!" שלומי אמר

"מה?" אמא שלי ואני אמרנו

"מה ששמעת, ואם לא אכפת לך זה לא עניין לקטינות, תלכי לחדר שלך"

"אני לא קטינה"

"טוב, אז יש לך עוד חודש יום הולדת 18 מה זה משנה?" שלומי אמר

"אני בת –"

"גבריאלה, פשוט תעלי לחדר!" אמא שלי אמרה

"אוקי"

לא באמת עליתי לחדר

הלכתי למטבח והקשבתי להם

"לא יפה לצטט" סטיב נכנס למטבח

"לא יפים המדים שלך" אמרתי בחזרה.

האמת היא שהמדים היו יפים והבליטו לו את העיניים

"באמת?תמיד חשבתי שהם יפים"

"טעית"

"אני בסך הכל עשיתי את העבודה שלי"

"אה כן, בקשר לזה, מצטערת שהסחתי את דעתך!"

"מצטער ששלומי אמר את זה"

"סטיב, אם אתה תתחיל להצטער אתה לא תסיים, אז תעשה לי טובה תחסוך ממני את ההתנצלויות החסרות ערך שלך"

"ואו...יש לך הרבה מה לומר"

"ולך אין מה לעשות?מה אתם כל הזמן מחפשים כאן?!אתה פשוט נהנה לראות את המשפחה שלי סובלת???"

"מה פתאום...אני פשוט –" הוא ניסה לדבר אבל קטעתי אותו

"תעזוב. חוץ מזה, תגיד לחבר שלך שאני בת 19"

"אני בן 23, בדיוק ב26 לחודש"

בדיוק בתאריך השחרור של אחי

"מצטערת אם אני לא אהיה נוכחת במסיבה שלך" אמרתי

"אני לא עושה מסיבה"

"נהדר, ככה לא תרגיש בחסרוני"

"אני בספק"

הוא אמר ויצא מהמטבח

הימים עברו מהר, מחר יום השחרור של אחי, שלומי וסטיב לא חזרו מאז השיחה עם אמא שלי לבית שלנו, הרגשתי קצת אכזבה, הרגשתי שאני צריכה לראות אותו, אבל ידעתי שזה לא ילך, אני לא רוצה להיות איתו בכלל, הוא שוטר, אני שונאת שוטרים.

הלכתי לקניות, יצאתי מהמכונית ונכנסתי לקניון

הרגשתי כאילו עוקבים אחרי, הסתכלתי אחורה ותמיד היו מאחורי אותם שני בחורים עם בגדים זרוקים.

נכנסתי למעלית וירדתי לחניון, התחבאתי מאחורי אחת המכוניות וכשהם עברו את המכונית רצתי החוצה מהחניון, נכנסתי למכונית שלי ונסעתי משם מהר ככל האפשר.

הגעתי הביתה למחרת והתקשרתי לליסה וסיפרתי לה את המקרה

"אולי סתם דמיינת, אולי הם סתם פשוט במקרה הלכו לאן שהלכת"

"יכול להיות, אבל זה היה כזה מוזר"

"אני מתארת לעצמי" ליסה אמרה

"כל כך פחדתי, חשבתי שהם יעשו לי משהו, בהתחלה ניסיתי להישאר בקניון כמה שיכולתי, כי יש שם אנשים אז הם לא היו עושים כלום, אבל ראיתי שהם לא מוותרים וברחתי!"

"אני חושבת שאת פשוט קצת עייפה" היא אמרה

"יש סיכוי"

"את באה איתי מחר מרכז העיר?אני רוצה לקנות לאחי מתנה לשחרור" שאלתי

מרכז העיר זה מקום עם המון חנויות בגדים, מקום הבילוי האהוב עליי וכל ליסה

"אין סיכוי, קבעתי ללכת עם אמא שלי לקנות את הדברים לצבא"

"אוף, מעצבנת אחת!"

דיברנו עוד כמה דקות ואז ניתקנו

למחרת הלכתי לבד למרכז העיר

נכנסתי לכל חנות שנראתה לי

והעברתי המון פעמים את כרטיס האשראי שלי, שקיבלתי ביום ההולדת ה16 מאבא שלי

אולי הם צודקים כשאומרים שאני מפונקת.

אבל כיף להיות ילדה של אבא.

לבסוף מצאתי את המתנה המושלמת לאחי, נגן המוזיקה הכי מתקדם.

אחרי שיצאתי מהחנות האחרונה התקדמתי לעבר המכונית שלי, הכנסתי את השקיות למכונית והרגשתי צמאה פתאום, הלכתי לאחת מחנויות הכולבו , שלצערי הייתה מאוד רחוקה מהמכונית. קניתי שתייה, פתאום ראיתי שם את סטיב

"עושה קניות?" הוא שאל

הרגשתי עדין את הכעס שלי אליו

"אולי" אמרתי ויצאתי משם

התחלתי ללכת, כשפתאום הרגשתי צורך להסתובב לראות את סטיב, אבל ראיתי את שני הגברים שעקבו אחריי אתמול בקניון שוב מאחורי.

לגמתי מהקולה שקניתי, הסתובבתי והם עדין היו שם, אז אני לא מדמיינת

הגברתי את קצב הליכה לכיוון המכונית שלי

ואז הרגשתי מישהו לופת את ידו בחוזקה סביב הגרון שלי, ושם חתיכת נייר מעל הפה שלי

תוך שניות, כבר הייתי במכונית שלהם, חסרת הכרה.