מסכות.

רצה המקרה וקודם שמעתי, רק אחר כך ראיתי, את עוזי רמירז. אפשר לומר שחרשתי על Lick my heart והתאהבתי. בצלילים, בקול. בעיקר השיר הראשון בדיסק שהיה כמעט-נוגע ללב. הוא אפילו זכה להשמעה בלופים (אני קצרה בסבלנות, זאת מחמאה אדירה).

אז ראיתי.

הסקרנות הרגה את החתול, לא? "מעניין איך נראה עוזי רמירז...". פוזה. זה מה שהוא נראה. פוזה תל-אביבית-היפסטרית-פג זמנה-תפלה שכזאת. האכזבה מן הסתם לא אחרה לבוא, ואולי זה מה שנחוץ בעולם המוסיקה היום. יש כל כך הרבה אמנים שם בחוץ שנסים למכור מרכולתם. כיצד להתבלט? 

כל אמן והפוזה שלו, ההצגה שלו אם תרצו, בכדי למשוך את הקהל. אם להיות כנה זאת אחת הסיבות שאני אוהבת את ה-גאגא. המופע שלו הוא סוג של אמנות בעיני. קצת כמו קבוצות האמנות השיתופיות שפעלו בארץ בסביבות שנות ה70'-80';

צלמים+תאורנים+סטייליסטים+מעצבי אופנה+מעצבי שיער+מאפרים מחוננים+כוראיאוגרפים+רקדני ליווי+אחת סטפני=ליידי גאגא

אם זה המקרה הרי שזאת צביעות גמורה לאהוב את גאגא ולהתאכזב מרמירז.

מצד שני אין צד שני. אני אמשיך לשמוע ולהנות ומזמינה גם אותכם. עדיף אלף כמוהו על עוד נינט אחת. לפחות הוא מנסה לחדש וכותב ומלחין את החומרים של עצמו. כנראה פשוט לא תראו אותי בהופעות חיות שלו.

אולי הגישה שלי תשתנה.