די נו די כבר .
איזה חיים מעוותים יש לי .
לא יכולה ככה יותר .. מה לא ברור ?
למה לא יכול להיות לי קצה אור , אחד .
הכל כל כך מחורבן .
הכל מכאיב לי .
הכל .
אם פעם פחדתי שיעלם לי האושר ... זה כבר לא מפחיד אותי .
הנה סיפור שעורר לי מוטיבציה להמשיך -
מאז ומתמיד היא הייתה ילדה רזה.
כולם היו זורקים לה תמיד הערות על כמה שהיא רזה ועל כמה שמקנאים בה.
אך היא מעולם לא הייתה שלמה עם הגוף שלה.
תמיד הייתה קיימת אצלה התחושה של לרזות טיפה.
אך היא לא ייחסה לה חשיבות והתחושה הזאת לא הייתה משמעותית בחייה, עד אותו היום.
עד אותו היום שהיא פשוט נשאבה לתוך המעגל האינסופי הזה,
המעגל האינסופי שממנו הדרך חזרה היא ממש קלושה ואפילו חסרת סיכוי.
עד אותו היום היא הייתה ליאן החייכנית והקופצנית, האופטימית והשלווה.
היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים שהאושר היה נשפך ממנה החוצה ובטחונה העצמי היה משגשג בעננים.
אף אחד לעולם לא היה מעלה לעצמו על הדעת, שליאן תשקע בתוך המחלה הארורה הזאת.
ליאן, שהייתה מעודדת כל אחד ומעלה לו את המצב-רוח בשנייה, ליאן, שלעולם לא הייתה מראה טיפת עצבות כלפיי חוץ ולעולם לא הייתה מראה כלפיי חוץ את הכאב שהיה מציף אותה.
טוב, רצון לרזות זאת תחושה מינימאלית שקיימת כמעט אצל כל בת ובת אך אצלה זה היה יותר מזה.
כשהייתה רואה תמונות של בנות יפות, תמיד הייתה מסתכלת על הגוף שלהן ומקנאה בהן על כמה שהן רזות.., כמובן שזהו היה רזון חולני, הן היו יותר מידי רזות.
ראו להן את העצמות והן היו נראות כמו מקל.
אך היא אהבה את זה, היא כלל לא חשבה שזה חולני, היא אפילו אהבה את זה שהן היו נראות כמו מקל, שראו להן את העצמות.
'לפחות הן רזות, לא כמוני' אמרה לעצמה בליבה כל פעם מחדש.
הכול התחיל מכך שיום אחד היא נכנסה לפורום הקבוע בה הייתה רשומה אליו שאליו לא נכנסה זמן רב, ראתה לפתע נושא חדש, נושא שהכותרת שלו משכה אותה אליה, והיא לא יכלה לעצור את עצמה, היא הקליקה על העכבר ונכנסה במהרה לנושא, מתחילה לקרוא כשהעיניים שלה ננעצות במסך וכמעט לא ממצמצות.
היא לא האמינה למראה המסך, זאת יכולה להיות הזדמנות פז בשבילי !! חשבה לעצמה בלב.
מאותו הרגע, היא הרגישה את גופה נדלק בשנייה והטיפים בשלבים שהיו כתובים שם פשוט משכו אותה אליהם, היא הרגישה שסוף-סוף היא תוכל לעשות משהו על מנת לרזות.
לרזות, הרצון שהיה קיים אצלה מאז ומתמיד ולא עשתה איתו שום דבר,
נדלק במהרה בתוכה והצית אותה, כל-כך חזק לעשות את הכתוב בנושא.
היא החלה לאכול מעט פה ושם אך כל פעם כשהייתה מכניסה לגופה מזון כלשהו הייתה עולה בתוכה מחשבה על כך שהיא עושה משהו לא בסדר. היא הייתה חייבת לאכול על מנת להחזיק את הרעב הנוצר בבטנה והיה זקוק לאוכל כדי להתחזק.
יום אחד, לאחר שהכניסה לגופה מזון משמין ושופע קלוריות, היא הרגישה לפתע רגשות אשם, היא הרגישה שהיא עשתה חטא נורא כשאכלה, שוב גופה נדלק בשנייה, היא הרגישה שהיא עשתה מעשה אסור.
מעשה שאותה ילדה בפורום לא הייתה עושה לעולם, ואם היא הייתה מספרת על כך שאכלה בטח היו יורדות עליה על-כך שטחנה כמו פרה ולא עמדה בשלבים של ה"דיאטה".
היא התהלכה הלוך ושוב בחדרה, חושבת לעצמה מה היא יכולה לעשות על מנת לכפר על-כך..
לפתע היא נעצרה, עומדת בחדרה ללא מעש, עד שעשתה דרכה לחדר השירותים, סוגרת אחריה את הדלת ומתכופפת על הברכיים, דוחפת אצבע לתוך הפה ומנסה להקיא.
לאחר כמה ניסיונות כושלים היא קמה משם מאוכזבת מעצמה שוטפת את ידיה ומצחצחת שיניים, למרות שלא הקיאה תחושה מגעילה נוצרה בפיה.. כשסיימה עשתה דרכה בחזרה לחדר באפס כוחות, נשכבת על המיטה כשמחשבות אחת אחרי השנייה רודפות אותה ללא מנוח.
"שמנה, למה אכלת את זה?"
"את שמנה! לא יכולת פעם אחת בחיים לשלוט בעצמך?"
"שמנה, שמנה, שמנה, שמנה, תפסיקי לאכול!"
היא קפצה מהמיטה מתעוררת מבהלת הסיוטים שרדפו אחריה גם אחרי הירדמותה,
היא החליטה החלטה סופית.
"אני לא אוכל במשך כל היום! טוב? ואחר-כך אל תקראי לי שמנה" היא דיברה אל הקול שהחל להדהד במוחה כאשר החלה בכל התהליך המטורף הזה, שהקול בעצם נבע מתוך המחשבות החולניות שבמוחה.
שבאותו הרגע, היא כלל לא חשבה שהם חולניות.
היא הייתה בטוחה שזה רגיל לחלוטין!
'הרי אני רק מרזה כמה קילוגרמים מעטים ואני אפסיק! לא?' היא השלתה את עצמה בכך, והיא באמת האמינה שזה מה שיהיה.
היא לא ידעה שלאחר שתתחיל עם כל זה היא לא תוכל להפסיק, היא תגיע למצב שהיא חושבת שהיא שולטת על עצמה ועל המעשים שלה כשבעצם היא איבדה את השליטה ממזמן.
חבריה של ליאן החלו להרגיש בהשתנות הפתאומית במצבי רוחה ובכלל בתפקוד היומי שלה, אך ליאן כהרגלה שיקרה להם בלי למצמץ בעיניים והכחישה הכול, כמובן שלאחר תירוצים שזרקה באוויר הם אכלו את זה.
לאחר שבוע ימים,
היא הייתה כבר ממש בתוך זה.
היא צעדה את הצעד הראשון פנימה והייתה בדרכה לעשות את הצעד השני ולשקוע לגמרי.
היא איבדה שפיות לגמרי..
מאותו היום שהחליטה החלטה לא לאכול במשך יום שלם היא עמדה בכך והייתה ממש מרוצה מעצמה,
היא החלה להרעיב את עצמה יותר ויותר,
היא החלה לשקר להוריה בצורה כל-כך "טבעית",
כשכל יום בעצם המציאה תירוץ, והוריה היו בטוחים שהיא אוכלת, הם כלל לא היו משערים שהיא משקרת להם וזורקת את הסנדוויצ'ים שהיו מכינים לה, שהייתה משקרת להם בנוגע לכך שאכלה אצל חברה,
שהייתה מאכילה את הכלבה שלה באוכל שהיו מכינים לה לארוחת צהריים,
היא הגיעה למצב של הרעבה מוחלטת.
והיא רק נמשכה ונמשכה,
היא עלתה על המשקל יום אחר יום, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה, והייתה מגלה שהורידה פה קילו, פה 2 קילו..
היא הגיעה למשקל היעד אשר לו ייחלה להגיע, היא הייתה מאושרת, תחושת שמחה הציפה אותה, ובאותו הרגע מה שהיא רצתה לעשות הוא רק לרדת עוד קצת. עוד טיפ טיפה.
היא החלה לאהוב את תחושת ההרעבה, את תחושת הכאבים הנוראים והעזים שהייתה סוחבת בבטנה ללא לספר לאף-אחד.. אך עם זאת היא שקעה בתחושת דיכאון.
היא הייתה חלשה, אף חלשה מידיי, ליציאות עם חברים היא בקושי הייתה יוצאת,
היא הייתה ממציאה גם להם תירוץ בכל פעם ששאלו למה וחקרו בנושא,
היא נעשתה חלשה מרגע לרגע, גל קור החל להציף אותה וגם אם היה בחוץ יום קיצי וחמים לה היה קר תמיד,
ציפורנייה החלו נשברות בכל פעם שניסתה לגדל אותן וכוחות אזלו לה מרגע לרגע.
היא קיבלה מחמאות רבות על כך שרזתה, ועל כך היא הייתה בעננים.
ככל שהימים חלפו להם, כך היא שקעה בתוך הבור הזה יותר ויותר,
וכך היא כבר החלה להבריז מבית-הספר בקביעות בטענות לחבריה שהיא לא מרגישה טוב שבעצם הוריה היו בטוחים לחלוטין שהיא הולכת לבית-ספר בקביעות, הם בכלל היו שקועים בעצמם שלא הבחינו בשינוי שהיא עוברת, וכשאמה הסתכלה עליה יום אחד והבחינה בשינוי החיצוני שבה, היא שאלה אותה אם הכול בסדר אך ליאן תמיד ענתה לה בתשובה חיובית וחייכה אליה את אותו החיוך המזויף שהחליף בבת-אחת את החיוך האמיתי של ליאן שלא נראה על שפתיה עוד.
שיערה נשר ללא הרף, בכמויות גדולות וסחרחורות תקפו אותה, תחילה לעיתים רחוקות ואחר-כך לעיתים יותר תכופות.
הבזקי שחור לבן החלו לתקוף אותה, עיניה כבו.
עיניה, שהיו עיניים נוצצות ומלאות שמחת חיים, כבו בבת-אחת, נהיו אפלות וחיוורות, ללא כל ניצוץ וללא כל סימן חיים.
היא איבדה כל שיווי משקל בחיים,
היא גרמה לעצמה לנפילות ואבדת תקווה,
היא גרמה לעצמה ולכל הסובבים אותה סבל כה רב שהיא לעולם לא הייתה מעלה לעצמה על הדעת שהיא תגיע לזה,
כי הרי כולן חושבות תחילה שהן בריאות, שזה רגיל ושהן רק מרזות טיפה.
הן לא שמות לב שהן נשאבות לתוך זה ורוצות לרדת עוד ועוד.
שהמחשבות הופכות להתעסק רק בכמה ירדתי, בכמה אני צריכה עוד לרדת, בכמה אני שמנה, בכמה קלוריות זה, הכול סובב סביב הרזון.
לאחר כחודש תמים שליאן עברה בתוך כל התהום הזה,
היא כבר ממש לא יכלה להחזיק את עצמה יותר.
כשהוריה יצאו לעבודה היא חזרה הביתה תשושה לחלוטין וזרקה את התיק בפתח הדלת, עושה צעדים איטיים לכיוון חדרה כשכל צעד שנשאה היה כבד יותר מהשני,
כל הגוף כאב לה, היא נראתה זוועה, כמו שלעולם לא תיארה, אך היא אהבה את זה.
והיא הייתה שקועה בתוך כל זה שבכלל לא שמה לב שהיא חולה. מאד חולה.
(http://youtube.com/watch?v=qNk-RoZhkaI - תפעילו את השיר!!)
היא הרגישה הבזקי שחור לבן ועצרה את עצמה מהליכה, סחרחורת קשה תקפה אותה והיא הרגישה הרגשה איומה בבטן, היא הרגישה סכינים קטנים דוקרים את גופה שלאט הם נעשים יותר חזקים.
והכול שוב החל להדהד במוחה.
"ליאן, את בדרך הנכונה, אל תפסיקי עכשיו, שאת כבר ממש בתוך כל זה"
"יהיה לך טוב אחר-כך, את תראי שעשית בחירה נכונה"
"את כבר רזה, אך את צריכה לרזות רק עוד טיפה, טיפ-טיפה כדי להיות שיא השלמות"
"דיייייייייייי!" היא צעקה בקולה החלש, בקולה המעורער.
הקול נעלם בפתאומיות, הבזקי השחור לבן גם הן, הסחרחורות והכאבים העזים לא הוסיפו לדקור את גופה, היא התמוטטה על רצפת הבית, כשכל חלק בגופה קרס.
ההלוויה הייתה מקור סבל וכאב על כל הסובבים את ליאן אלמוג ז"ל.
כולם היו לבושים בבגדים שחורים, המון אנשים התקהלו מסביב הקבר שלה,
חברים של המשפחה, קרובי משפחה, דודים, חבריה של ליאן, רוב בית-ספרה אפילו הגיע,
האווירה הייתה שוממת, קרירה ועצובה.
הרבה הזילו דמעות פה ושם, הרבה בכו בכי שוטף, הרבה ניחמו את ההורים בנחמת "יהיה בסדר".
אליס, חברתה הכי טובה, עמדה שם,
ללא תזוזה, ללא מעש, לא הנידה עפעף לשום כיוון. פשוט עמדה שם ללא אומר דבר.
היא לא ניגשה לחבק את הוריה, היא לא ניגשה לומר להם יהיה בסדר, הרי היא בעצמה לא האמינה שיהיה בסדר.
היא בעצמה ידעה שכלום לא יהיה בסדר!
החברה הכי טובה שלה מתה ויהיה בסדר? כן ממש.
משנודע לה על פטירתה של ליאן, צחוקה המתגלגל פסק, חיוכה הגדול נעלם כלא היה, עיניה הנוצצות משמחה כבו, היא הרגישה שחצי ממנה מת.
היא הרגישה קפוא. היא הרגישה ולא הרגישה כלום.
היא לא ידעה איך להתמודד עם כך.
היא לא ידעה איך לשאת את הסבל הזה.
היא התקרבה אליה, אל הקבר, כשכל צעד וצעד איטי יותר מהשני, כשראשה מורכן כלפיי מטה, לא מביטה לשום כיוון, וממש כשהגיעה לקברה היא הסתובבה בבת-אחת והחלה לרוץ.
אף-אחד לא הבין לאן היא רצה, אף-אחד לא הבין למה היא רצה, אך היא המשיכה לרוץ הכי מהר שיכלה,
היא כבר התרחקה מהמקום, היא נכנסה לתוך היער העצום, מתנשמת ומתנשפת ועוצרת על יד עץ גבוהה, מטפסת עליו בשארית כוחותיה ומגיעה לפסגה.
רק אז, רק אז היא באמת הרשתה לעצמה לבכות. היא פרצה בבכי שוטף וכואב, מרתה את עצביה על העץ בכעס ונשענה עליו עם ראשה, עוצמת עיניה ולוחשת;
"ליאן שלי.. לי..א..ן, למה עשית את זה לעצמך? למה? ילדה כל-כך יפה היית, כל-כך מדהימה, למה עוללת את זה לעצמך? את לא מבינה איזה כאב הותרת מאחורייך, למה הלכת לי? לי? החברה הכי טובה שלך, שהייתה בטוחה שאת מספרת לה הכול?" היא נעצרה. קולה רעד, כל גופה רעד, הדמעות לא פסקו מלרדת, היא לא עיכלה את מהות הדבר. היא לא עיכלה שחברתה הכי טובה איננה עוד.
היא לא עיכלה שהיא חוותה את כל המחלה המקוללת הזאת, ושהיא לא הייתה שם בשבילה.
היא לקחה נשימה עמוקה מנסה להסדיר את קולה הרועד ואת דופק ליבה הפועם בקצב מהיר והמשיכה "ליאני שלי, המחשבות על כך שלא שיתפת אותי, שלא עזרתי לך כשעוד יכולתי לעזור לך, מייגעות ומייסרות אותי, אני לא מבינה!! למה היית חייבת ללכת לי?" היא עצרה.
היא פקחה עיניה לאט, נשענת על עמוד העץ שהיה מאחוריה והיה יציב, מסתכלת לשמיים שברגע זה נראו בשבילה כל-כך אפלים ואכזריים.
"אני זוכרת, אני זוכרת שתמיד כשהיינו רואות במגזינים פוסטרים של בנות רזות ותמונות, את היית פוקחת את עינייך מרוב קנאה ואומרת לי כמה שהיית רוצה להיות כמוהן.
אני הסתכלתי עלייך כמובן צוחקת ממילותייך שנראו לי באותם רגעים כל-כך סתמיות, ואמרתי לך, את זה אני לא אשכח לעולם "את רוצה להיות כמוהן?!? ככה, כמוהן? רזות ודקיקות, נראות כמו מקל שכל העצמות בולטות להן ועיניהן חיוורות וכבויות?! ככה את רוצה להיות!?? אנ..אנורקסית?" היא שאלה אותה ודמעות מלוחות נכנסו לפיה, היא עצמה עיניה מנסה להירגע מעט והמשיכה, "אני זוכרת גם שלאחר שאמרתי לך את כל זה לעולם לא אמרת לי דברים כאלו בשנית, לעולם לא הזכרת את הנושא. אני חשבתי שעבר לך, שזאת סתם הייתה תחושה של רגע וכמובן שלא לקחתי את זה ברצינות, אבל את? את לא הקשבת לי. את כנראה כל-כך רצית את זה וזה כל-כך משך אותך שלא לקחת את זה ברצינות, ושקעת בתוך כל הבור הזה, ותראי? תראי לאן זה הוביל היום!! למצב שאת כבר.." היא בכתה ובכתה, היא עצרה את עצמה, לא מסוגלת לומר את המילה שכל-כך הכאיבה לה.
היא ירדה מהעץ במהרה, מביטה שוב על השמיים האפלים והאכזריים ומוסיפה לעצמה בשקט, כשכל חלק בגופה מסרב להאמין, "מת..ה" אמרה בקול קריר והלכה משם כל עוד נפשה בה.
זה התחיל מרצון של נערה בגיל ההתבגרות לרזות מעט,
לא משהו רציני.. כמה קילוגרמים וזהו.
זה המשיך בכך שהיא לא יכלה לעצור, היא הרעיבה את עצמה
והגיעה לאיבוד שיווי משקל בחייה ואיבוד כל שליטה,
זה נגמר בכך שהיא הרגה את עצמה,
הרגה את עצמה מבלי למצמץ ולחשוב פעמיים,
הרגה את עצמה במחלת האנורקסיה החולנית.
יהיה יותר טוב ... כשאני אהיה רזה .
וימות מזה .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
# Plastic Dasha