לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם חוויות קטנות של לעשות לפחד - דווקא


Life isn't about finding yourself, Life is about creating yourself

כינוי:  *Mili.Liberated

בת: 31

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

12/2010

תמיד אנחנו אומרים: "איתי? זה לא יקרה.," אז הינה קרה.


 

לא הייתי פה כלכך הרבה.

התגעגעתי.

כלכך רציתי להיכנס ולפרוק קצת.

אני פשוט חייבת את זה.

ב חודש פברואר 2010 אבא נסע לעבוד קצת בישראל, להרוויח קצת כסף.

ב18 לאוגוסט 2010 הוא היה אמור לחזור, כבר היה לו כרטיס טיסה בידיים.

ב3 לאוגוסט הוא שלח לאמא הודעה :"יפה שלי אני כלכך אוהב אותך נשארו 15 ימים, אני כבר מתפלל".

הוא מעולם לא אמר או כתב "מתפלל" , אפילו אמא שלי התפלאה, כמה שהוא מתגעגע שהוא כותב ככה.

ב4 לאוגוסט 2010 אני זוכרת את זה כאילו זה קרה עכשיו.

אני שומעת את הטלפון בבית מצלצל, ומצלצל, ומצלצל. אף אחד לא עונה

(יש לנו בית קרקע, ויש לנו שני מבנים, באחד אני ואחי גרים ובשני ההורים).

אני מתעצבנת, ומחליטה בכוונה לא לענות, כי אני מתה לישון.

ואז כאילו משהוא השתנה, אני קופצת ישר מהמקום ורצה למבנה שבוא אמא ישנה.

אני מתקרבת לחלון ושומעת את אמא צועקת : " תגידי לי בבקשה, תגידי הוא עוד יוכל ללכת?!" .

היא צעקה ובכתה כמו משוגעת, נבהלתי, ישר הבנתי שהיא מדברת על אבא. הבנתי שזאת סבתא מישראל.

והבנתי שזאת סבתא גם התקשרה לטלפון בבית כשלא עניתי.

ומאז הכול התחיל.

או שהכול בעצם נשבר? נקרע? ניגמר?!

התברר שאבא הלך עם חבר והמשפחה שלו לבריכה ( אבא לא היה בבריכה הזו קודם לכן),

 הם הלכו לאנשו' שם, ואז הם החליטו ללכת לשחות קצת בבריכה, והם רצו וקפצו.

התברר שהם קפצו למקום שבו המים בבריכה היו בגובה בערך 80 ס"מ, או אפילו פחות .

חבר של אבא קפץ על הרגליים, והוא יצא בסדר גמור.

אבל אבא... אבא קפץ עם הראש למטה.

כנראה בשניות האחרונות הוא הבין מה קורה והוא כופף איכשהו את הראש ככה, שלא קרה לראש כלום,

אבל קרה משהוא עם עמוד השדרה, משהוא שניתק את הקשר בין הראש לשאר הגוף.

מאז הוא עבר 2 ניתוחים, עבר 3 בתי חולים.

הוא שוכב וכמעט ולא מרגיש את הידיים והרגליים.

הוא פאקינג לא מרגיש!

אנחנו עכשיו גרים ברוסיה,

 הוא שם,

 אנחנו לא יכולים לקחת אותו לפה, כי זה מסוכן להעביר אותו.

אמא נסעה אליו, אבל היא לא יכלה להישאר שם הרבה,

אני גם לא יכולה לעבור לשם, יש כל כך הרבה סיבות!

עכשיו הוא שם, ואנחנו פה.

הוא לא לבד, שם אמא שלו, אחותו.

אבל אנחנו כל כך רוצים שהוא יהיה איתנו!

ואנחנו כרגע לא יודעים מה לעשות, הוא אומר שרוצה הביתה, רוצה לפה.

אנחנו מקווים שהוא עוד יוכל ללכת, להזיז את הידיים, כי הכי חשוב ....זו התקווה.

אבל הרופאים אומרים שאין מצב.

אמא כבר מתחילה לעבד תקווה.

אבל אני? אני לעולם לא העבד אותה, אני האמין עד הסוף, גם עם זה יכך שנה, שנתיים, שלוש.

לא משנה! הוא עוד יהיה בנאדם נורמאלי.

ואני מתפללת כל יום, אני העשה הכול כדיי שנהיה שוב יחד! שוב אותה משפחה שהיינו.

מאז שעברנו לרוסיה, מאז שעברנו לבית הזה,

הכול השתנה, ההורים התחילו לריב המון, התחילו בעיות שלא היו לנו פעם במשפחה,

הכל נהרס! הבית הזה הרס את המשפחה שלי! אולי המדינה הזאת, אני לא יודעת.

אבל מה29 לאוגוסט 2007 מאז שעברנו לפה, מההתחלה המשפחה שלי התחילה לקרוס.

כמה בכי נשפך בבית הזה, כמה צעקות היו פה, כמה ריבים!

לעולם לא היה לנו מצב כזה. תמיד הייתה לנו משפחה מגובשת.

אבל כל זה היה לנו פעם.









נכתב על ידי *Mili.Liberated , 11/12/2010 16:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,291

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל*Mili.Liberated אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על *Mili.Liberated ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)