הרגשתי את הצורך לכתוב, והבנתי שהרבה יותר קל לי לבטא את עצמי כשאני יודעת שבסופו של דבר ה"יצירה" שלי תצא אל העולם, גם אם ברור לי שאף אחד לא יקרא אותה, מאשר אם היא תישמר כעוד אחת מהמסות הלא גמורות בתייקית המסמכים במחשב שלי. זרם הכתיבה נעשה קולח יותר והשכל חד יותר.

את הפוסט האחרון שלי כתבתי ערב הגיוס לצבא והיום אני יושבת בבית בגימלים נפשיים, ממתינה לועדה לבדיקת כשירות נפשית להמשך שירותי הצבאי. אני מאוד שמחה שזה המצב, כי אני מבינה שמכול האלטרנטיבות שלי, זו הטובה ביותר. ברגע שאדע סופית שהמערכת האדיוטית הזו לא נושפת לי עוד בעורף, אוכל למצוא עבודה, להירשם לשירות לאומי, ואפשר לומר, להתחיל את החיים שלי. 

היות וזו הסיטואציה בחיים שלי כרגע, אני לא יכולה להמנע מלחשוב על העתיד שלי ובמה אעסוק. יש כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי, אותם אני רוצה ללמוד, דברים שאני מרגישה שאוכל באמצעותם לתרום לחברה, לעזור לאנשים, וכנגזרת מכך, גם לעצמי. אני רוצה לכתוב, אני רוצה לעשות קולנוע, אני רוצה לעזור לאנשים באחד מתחומי הרווחה. כמה חבל שאי אפשר לעשות את כל אלו במקביל. עם זאת, בכל פעם שאני נמצאת בבית לפרק זמן ולו הקצר ביותר, בידיעה שהוא יהיה חוויית בית "אינטנסיבית" (כלומר יציאה מועטה מדלת הכניסה), אני מאבדת כל מוטיבציה לעשות משהו שהוא לא לאכול או לראות טלויזיית-ג'אנק. אתמול כשחזרתי הביתה מהבסיס התרגשתי כל כך, ראיתי את האופק למולי ואת כל האפשרויות הנהדרות שפרושות בפניי. כל מה שאני רואה עכשיו זה תחת. 

אני מרגישה כל כך מלאת ביטחון וחדורת מוטיבציה למול אתגר לא קוהרנטי ותיאורטי, ובכל פעם שעליי להתמודד עם החלטה או עשייה אני נתקפת בהלה, שיתוק. אני עומדת במקום ובוחרת לא לפעול. חלאס לפסיביות!

בשגרה שבה אני עושה דברים, יש לי עיסוקים ועניינים, לדוגמה בתקופה האחרונה, כשהייתי בצבא, הייתי נתקפת השראה או התרגשות מכל דבר. כמו שאמרה סקרלט ג'והנסן, "אני מקבלת השראה מהרוח" (בפרסומתה לבושם החדש של דולצ'ה וגבאנה). ועכשיו אני יושבת מול המחשב, משותקת, מפוחדת, שפופה. היום עוד כל כך ארוך ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כל כך קל לי לאבד אמון בעצמי, להרגיש דחויה. 

בבית אני אובססיבית למראה החיצוני שלי, לכל מה שלמראית עין. אני מבינה שזה מה שאני מקבלת מהעולם החיצוני, שנכנס אליי הביתה דרך הפייסבוק והטאמבלר, אבל עדייו, קשה שלא להיות מושפעת. אני בחורה מאוד רגישה, מסתבר.

אלוהים אדירים אני כותבת את השטות הזאת כבר עשרים דקות שלמות שלום ולהתראות