מתברר שאני שחקנית מצויינת.

אף אחד לא מבין שרע לי בלי שאני אסביר לו. אפילו האנשים הקרובים אליי ביותר.

איך לעזאזל, איך הגעתי למצב הזה שאני צריכה להסתיר את הרגשות שלי? אף אחד לא שם לב מתי החיוך שלי אמיתי או מזוייף.

מתי התור שלי להיות מאושרת באמת, כמו שצריך, באופן שלם ומושלם יגיע?

מתי גם אני אזכה בחיבוק הזה של מישהו שאוהב אותי?

מתי מישהו חדש ייכנס לחיים שלי וישנה אותם מהקצה לקצה ככה שבמקום להיות אחרונה בתור אני אהייה ראשונה?

אז הנה, גם השמים וגם אני בדואט של דמעות.

אני מרגישה פתאום את הקור המצמרר הזה, ואני רואה את טיפות הגשם שנאספו לי על החלון.

המצב הזה הוא הנוראי ביותר.

להרגיש רע ולא לדעת בדיוק למה.

ואני בטוחה שמחר ברגע שאני אכנס לכתה שוב החברות שלי יחבקו אותי, ושוב אני אאלץ חיוכים, ושוב אף אחד לא ישים לב לזה שבכיתי היום.

זהו, המקום שלי זה בתיאטרון. אף אחד לא שם לב כמה רע לי. אני מסתירה את זה כל כך טוב.

ואני מתה לצעוק, מתה לצרוח, בלי סיבה, סתם להוציא את מיתרי הקול שלי החוצה עד שאהיה צרודה, לצרוח חזק חזק בלי להגיד מלה, פשוט לצעוק.

והעולם ישמע אותי, ופתאום יבין שלא הכל דבש.

פתאום העולם והאנשים שחיים בו יבינו שדניאל היא רק דמות שמוצגת על מרקע, אבל היא לא אמיתית.

כי דניאל האמיתית, לא מסוגלת לפרוץ החוצה.

עריכה *20:00

זה לא הנושא הכי קשור בעולם, אבל זה כזה מצחיק XD

-אהממעודדאהמ-

זה מהספר יומנו של חנון -

"בחיי שאני לא מבין מה עובר על הבנות בימינו. ביסודי הכל היה הרבה יותר פשוט: מי שרץ הכי מהר בכיתה, כל הבנות היו דלוקות עליו.

בכיתה ה' רוני מקוי רץ הכי מהר.

בחבטיבה זה הרבה יותר מסובך. עכשיו זה הולך לפי הבגדים שאתה לובש, כמה כסף יש לך או כמה חמוד הטוסיק שלך או משהו בסגנון.

ילדים כמו רוני מקוי פשוט לא מבינים מאיפה הדבר הזה נחת עליהם."

XD

ספר מצחיק :P

שווה קריאה ^^