למה תמיד אני צריכה להסתתר??

כאילו, לעזאזל.

אני מרגישה כאילו אני מכוסה בזבל פשוט זבל.

נמאס לי!

ראבק, נמאס!

למה אנשים לא יכולים לבוא אליי רק מדי פעם ולשאול, מה קורה איתי? אם אני בסדר?

אני מסתתרת מתחת לחיוך הזה כשלפעמים בא לי לבכות בהיסטריה.

נמאס לי לעזור לאנשים שבסוף מתנהגים אליי כמו אל זבל.

נמאס לי לעזור לאנשים שאחר כך אפילו לא אומרים תודה. שאחר כך פשוט שוכחים.

נמאס לי להיות הבן אדם הזה שכולם באים לפרוק עליו ולבקש עזרה.

נמאס לי לתת ולתת ולתת כל הזמן לכולם ולא לעצמי.

נמאס לי לשאול את כולם אם הם בסדר.

נמאס לי לבכות בלי שאף אחד ישים לב.

נמאס לי מזה שכולם בוכים על הכתף שלי, אבל אני על כרית.

נמאס לי מזה שהחברות שלי כל כך לא מכירות אותי בשביל לדעת שגם אני לפעמים סובלת.

נמאס לי .

ובאמת שאין לי בעייה להקשיב לאנשים, לעזור להם בבעיות שלהם.

אבל בחייאת,

כל האנשים שאי פעם עזרתי להם במשהו [הרבה אנשים],

חשבתם פעם לעזור לי?!