מילים דוממות.

ברגע שחזרתי הביתה, הרגשתי צורך לקרוע את התמונה שלו, שרק התחלתי לצייר. את הפנים היפות שניראות כפני גבר אחרי

עבודה של שעות על גבי שעות שהשקעתי בהם. את מליוני הטעויות שעשיתי בציור. אני לא כועסת אליו, זאת לא הייתה אשמתו, אבל זה לא מעלים את

החשק בלהרוס כל זכר מהתמונה שאהבתי כל כך.

את הזמן הזה שנלקח ממני אתמול, רציתי לנצל לזמן איכות איתו, היה לי הרבה מה הלגיד ולא רציתי לשתוק יותר. רציתי לספר, לדבר איתו. והיה בי את הרצון בלספר לו איך אני מרגישה. אני מרגישה שזה היה הזמן שלנו בלהכיר יותר אחת את השני. אבל זה נלקח ממני. אני מרגישה שלקחו לי משהו שהיה שייך רק לי באותו רגע. אני מרגישה מטומטמת שבכיתי אתמול על אותו זמן בלהיות רק שנינו שנעלם לו, על אותם דברים שלא אמרתי, על זה שלא צעקתי "חכו לי כי אני באה איתכם", על זה שלא משכתי את היד שלו ולא הייתי הזאת שתילך איתו.

על זה שננתי לה ללכת איתו. אותה אחת שהתכרבלה בזרועותיו כל הדרך הביתה, משהו שעשה לי חשק לצעוק לכיוון שלה "אין לך חבר או משהו כזה?"

אמרו לי שהיא שרמוטה לא קטנה, שיש ממה לחשוש, אבל גם אמרו כי היא השתנתה. אבל וואלה אני לא מכירה אותה, יודעת איך קוראים לה ולא יותר מזה.

לא מכירה אותה אישית, וגם לא מי יודע מה בא לי להכיר.

כל מה שאני רציתי באותו רגע זה לחזור הביתה, חשבתי שאני אבכה ואני אוציא הכל החוצה, אבל זה לא קרה, לא בכיתי, חשבתי.

אין באמת את מי להאשים, אבל אני כן מאשימה את עצמי, כי עכשיו אני מבינה שאם הייתי לוקחת את היד שלו, לוקחת אותו לצד עוד הרבה לפניה, אני הייתי זאת שהייתה מתכרבלת בזרעותיו כל הדרך הביתה, אני הייתי מקבלת את זמן האיכות שרציתי כל כך, הייתי מדברת ומספרת. אבל זה לא קרה, עד עכשיו אני לא מבינה מה בדיוק עצר בעדי.

מה עצר בעדי מלקחת אותו הצידה, מה עצר בעדי מלצעוק באותו רגע לכיוון שלו.?

עשיתי טעות.

. . . . . . . .

כל כך חבל לי על ערב שנהרס בסוף, כל כך חבל לי על החיוך שנעלם לו בסוף הערב.

על הדמעות שזלגו מעיניי, על רגעים שמעולם לא היו.

דווקא אתמול כשהיה לי כל כך טוב, והערב באמת היה מוצלח, הרגשתי טבו עם עצמי ועם הסובבים אותי.

דווקא הסוף היה חייב להרוס.