מילים דוממות.

מתוסכלת, מעוצבנת, עצובה, דיכאונית, מאוהבת, שבורה, כאבים בכל חלקי גופי, מקבלת החלטות, בוכה, לוקחת אחריות, מתנהגת בצורה אגויסטית.

עדיין מתוסכלת, עדיין עצובה ועדיין כואב לי כל חלקיק קטן בגוף.

הינה באים אותם ימים מלאי הדיכאון, כשאני נשארת במיטה בסירוב לזוז מהכרית הנוחה שלי וממחשבות שרק מעיקות על הלב.

כשבאמת ובתמים ברוב המקרים אין פשוט על מה לבכות או להיכנס לדיכאון. הראש שלי פגום ואיתו השקפת העולם שלי. אני יכולה להאשים כל כך הרבה אנשים בשל המוח הפגום שלי כי היו רבים שגרמו לזה, אבל אני בוחרת שלא. ויש הרבה סיבות למה לא.

זה לא הכי נעים להישאר במיטה כשבחוץ יום יפה אבל אתה לא רואה את היופי שבדבר כי רע לך, ככה אני, לפחות כמה פעמים בחודש, אני צריכה להתבודד מכל העולם. לעשות בוהו לעצמי ולשקוע ברחמים עצמיים. יש לי בעיה שעד עכשיו אני די מכחישה אותה, יש לי דיכאון תמידי, לא משהו קריטי אחרי הכל לא הגעתי לשלב של תרופות וכאלה. אבל אני בן אדם דכאוני, לא אימו, פשוט דכאוני.

ואני מניחה שרוב הסובבים אותי יכולים לשים לב לקורה.

לפעמים אלה הם האנשים שמכניסים אותי מהר יותר למצבי הפגום והלא יציב, ולפעמים זה קורה פשוט ככה, בפתאומיות מוחלטת.

אני רוצה לצאת מזה אבל זה קשה, קשה בשבילי. הרבה דברים נופלים לי על הכתפיים, וזה מתסכל כי כל מה שאני רוצה זה רק חופש מהמקום שבו נמצאים המצבים שמעיקים עליי עוד יותר, מכניסים אותי ליגון האישי שלי.

אמא שלי רואה שמשהו לא בסדר, היא מנסה לעזור היא מנסה לשאול, ואפילו האבא הלא ביולוגי שלי מתעניין, ותאמינו או לא באמת אכפת לו, משהו שאני בעצמי לא הייתי מאמינה אליו.

לאמא כואב הלב לראות אותי נרקבת לי בחדר. היא מציע פסיכולוג, רופא משהו. אבל אני ממשיכה לסרב, כי אני יודעת איזה מין כתם זה עלול להשאיר בפרופיל של הצבא.

ואני לא רוצה שיראו אותי באור שונה ממה שאני, שיראו רק את הפגמים שלי, בדיוק כמו החיוך העקום/עצוב שתמיד רואים בי הסובבים אותי. אני לא רוצה הקלות, או יחס שונה, או אפילו רחמים, זה פשוט מוציא אותי מדעתי.

אני צריכה חופש, אני צריכה לצאת מהמקום הזה, צריכה מקום מבודד again ככה רחוקה מכולם, רק כדי לנקות את הראש.

דווקא עכשיו כשהראש מלא בזבל נפשי, ויש כמויות כל כך רבות ממנו שקשה לפרוק.

אני רוצה להרגיש את השמחה שהייתה לי לפני יומיים או אפילו לפני שבוע שבועיים, אני רוצה לחייך שוב.

הימים הללו גורמים ללב שלי להירקב.

I come to you in pieces  So you can make me whole

- "למה תמיד בשתיקה?"

- כי לא באמת יבינו איך אני מרגישה, מה הלב מרגיש ומה באמת הולך בראש שלי.

  רוב האנשים פשוט יבחרו לראות אותי בתור מישהי שרק מרחמת על עצמה וכמישהי שנהנת מהמצב, נו בחפיף כזה.

- "חפיף?"

- נו משהו כמו "... נו את רק מרחמת על עצמך צאי מזה!" וזיהו.

- "אהה נו.. חפיף כזה."

.........

אני מתגעגעת לשיחות הקטנות אל תוך הלילה, כששני אנשים מבינים אחד את השני והרגעים נפלאים ומושלמים.

לא הייתי מחליפה רגעים כאלה בעד שום דבר שבעולם.