מילים דוממות.

17/6 - מאשימה.

אכן כן, אני מאשימה אתכם, בהתקפים, בדיכאון התמידי, בשינאה בטינה, בעצם אני מאשימה אתכם בהכל.

ברגעים שכאלה יוצא לי לחשוב עד כמה "היתמזל" מזלי עם אבות שכאלו.

אחד עזב אותי בגיל שלוש, שני אני בכלל לא רוצה לדבר אליו ושלישי הורס את התקופות היפות שלי, הורס את צורת החיים שאני בונה לעצמי.

כרגע אני רחוקה מהסיוט, אבל זה לא נעצר פה. כי הלב כואב מאי הידיעה איך ולמה האנשים מתנהגים בצורה כזו.

אני צריכה לחזור על היסטוריה למחר כי מחר מתכונת.

ואם להגיד את האמת, כרגע, פשוט אין לי ראש לזה.