מילים דוממות.

ההרגשה ושמחת החיים ביום חמישי הייתה בגובה אפס ואולי אפילו מתחת.

זה התחיל טוב בנסיון להדחיק כל רגש מעיק והורס לצד, ככה שאוכל להינות מהערב, אבל בסופו של דבר הרגשות פורצות החוצה.

שום דבר לא באמת נישאר בפנים, הכל יוצא. וזה באמת יצא. לא שהיה לי עניין לדבר על זה עם מישהו. חוסר ההקשבה שלכם למה שלי יש להגיד, לרצונות שלי גורמת לי להפסיק לספר לכם את מה שיש לי על הלב. עם כל האהבה שלי לחברה שלי באותו רגע היא פשוט לא הבינה אותי. אני צריכה להפסיק לחיות בתוך הבועה ולהקשיב יותר לאחרים ולמה שיש להם להגיד, זה משהו שבאמת לא היה קשור לאותו רגע. אני מפסיקה לחיות בבועה הקטנה שלי כאשר המצב מבקש ממני לעשות כך, אך מחוץ לעניין כזה או אחר אני לא רואה סיבה לעשות את זה.

איך זה שאת היית זאת שמצאה בי את הטעויות שלי ומהירה להגיד לי להפסיק לחזור אלהם. בנסיון להגיד שלך יש נסיון ואת מנסה להגיד מתוך הנסיון שלך, איזו נסיון ואיזו נעל. עזבי שאני מבוגרת ממך בהרבה אני גם עברתי דברים רבים ממך, את מודעת לרובם ואני עדיין לא מבינה איך את יכולה להגיד "שיש לי נסיון אז למה שאני לא אתן לך עצות?!" אני לא צריכה ת'עצות של אף אחד, מה היה כל כך קשה להבין. אם אני אצטרך עצה אני אלך לפסיכולוג הזה שלוקח 700 ש"ח לשעה. ואם אני ארצה תמיכה וחיבוק מחבר קרוב אני אלך אליכם.

זה יותר נירא כאילו זאת את שחייה פה בבועה ולא אני. כי אני כן מנסה להקשיב לעצות ולמה שיש לך להגיד, למרות שזה לא לרוחי בכלל, אני לא נהינת לקבל עצות מאנשים אחרים, מתוך ידיעה שהם כביכול יודעים על הבעיות שלי יותר ממני. אני לא מבינה מזה עוזר, במה זה עוזר בדיוק. אני עושה תמיד בדרך שלי כמי יודע על הבעיות שלי יותר טוב ממני. זה כולה שאני ביקשתי שחבר אמיתי באמת יהיה ליידי לא בתור יועץ לא בתור הפסיכולוג אלא בתור חבר "אמיתי".

כי כשאני משטפת אתכם בבעיות שלי, בפחדים שלי, אני לא רוצה יותר מתמיכה יותר מחיבוק חם ואוהב, אני לא רוצה תגובות או עצות, כבר אמרתי את זה, בשביל זה יש פסיכולוג.

למרות שהמושגים שלי לגבי חברים אמיתיים נראים בצורות שונות אצל ידיד שלי.

"אז חבר אמת אצלך מתבטא בלא יותר מסתם "עציץ"?" אכן כך הוא שאל אותי. זה לא רק העניין של חוסר עצות, אני לא צריכה אנשים שיגידו לי מה טוב בשבילי, שיגידו לי מה אני צריכה לעשות אני בטוחה שאני יבין את זה לבד, כי כשאני מדברת עם מישהו ומספרת לו את כל העובר אלי אני אומרת כי אני צריכה להוציא את זה כי אני צריכה מישהו שיקשיב לי ולא יותר מזה. ת'עניין של "מה טוב בשבילי" תשאירו להורים שלי, זה התפקיד שלהם.

העניין של להראות לי איפה טעיתי, עושה רושם של "שופטים אותי", ממתי אני עומדת לדין?

אני רואה בך, ידיד יקר יותר מסתם "עציץ" כמו שאתה חושב שאני מציגה אותך, אתה לא מבין? הקטע של תמיכה והקטע של אני תמיד שם ליידך, מחזיק אותך, נותן לך סיבה לחייך. העניין של אתה לא סתם עוד אחד שיבוא ויגיד איפה איבדתי את החייוך שלי, אתה זה שמחזיר אותו למקום. וזה בדיוק מה שנסיתי להגיד לך. שאני לא רואה בכם עציצים או משהו בסיגנון, על תקבלו רושם מוטעה, אני רואה בכם חברים טובים ויקרים לי. ומאוד חשוב שתבינו אותי.

למרות שאחרי הכל לך זה כנראה לא כזה אכפת. אני מניחה שאחרי הכל נקודות המבט הן אכן שונות. ואת אומרת שאני לא מצליחה לראות את הנקודה שלך ואני אומרת לך שאת לא יכולה לראות את הנקודה שלי. כי איך אני באמת יכולה לראות כשאת לא עוצרת לרגע וכבר דיברנו על זה. אני לא יכולה לחזור על זה כל פעם מחדש. אני באמת שלא יכולה. כי מכאן זה ממשיך לעניין שבו אני מנסה לגרום לך להבין דבר או שניים ממה שאני אומרת לך ואני לא רוצה שזה יגיע לזה, כי אחרי הכל אני לא רוצה להיות זאת שתראה לאנשים איפה הם טעו.

אחרי הכל אם הם לא רואים את הטעויות שלהם, מה כבר אני יכולה לעשות בעניין. אני לא יכולה לפקוח עיניים לעיוור. לאחד שלא רואה או לא שם לב.

אני אוהבת אותך איך אם זאת זה מעיק שמדי פעם אנחנו פשוט לא מבינות אחת את השניה. היה נחמד אילו לא היית שמה את עצמך במקומי, לא נכנסת לנעליים שלי כאילו שאת כן מבינה מה קורה ובמה בדיוק הבעיה, כי בואי נודה בזה את לא באמת מבינה, ולמרות שכן גם לך יש בעיות, אך זה לא מביא לך שום נסיון התמודדות עם הבעיות שלי, אז פשוט תחסכי את זה ממני.

אני שמחה שאחרי הכל דיברתי עם הידיד, יותר נכון הוא ניסה להרגיע אותי. במחשבה שניה אולי לא הייתי צריכה לצאת באותו יום הייתי חוסכת לילה שלם של בכי, וסיפורים שבואו נודה בזה לא הכי מענינים.

אז ככה יצא, ואתה אין לך על מה בדיוק להיות עצוב בגלל כל מה שאני מספרת לך. אני עצובה מספיק בשביל עצמי, תישאר פשוט ליידי ותגרום לי לחייך כמו שאתה תמיד עושה.  אז בסופו של דבר הבכי נפסק ואיתו הגיע שרשרת צחוקים שהסתיימה אולי בסביבות שתיים בלילה, אני חושבת.

ואתמול היה אחד הימים הכי טובים. אחרי הכל היה נחמד לראות את כולם ביחד. למרות שכן התפרקנו ואנחנו לא כמו פעם, אבל עובדה שפעם כן הינו וזה כל היופי בזה אני שמחה שיצא להיות חלק מחבורה של אנשים שכאלה. הרגעים תמיד יהיו איתי, חלקיק מאותם רגעים שפשוט לא שוכחים. וכשלא ישאר כבר כלום, הזיכרון ימצא את מקומו בלב.

אני יכולה להגיד שאתמול באמת הייתי מאושרת.

אפילו אם הוא לא היה איתנו אתמול, אחרי הכל החיים יפים גם בלעדיו P:

איך זה, כשאני באמת מחייכת ובאמת מאושרת יש אנשים שלא שמים לב לזה, אותם אנשים שיראו את העצב שבי כאשר אותו חיוך כבר לא יהיה על פני. במשפט של "למה את תמיד עצובה?"