אני קוראת עכשיו ספר מקסים בשם "הנה אני מתחילה", של יהודית קציר. זה ספר שמשלב בין יומנים שנכתבים מנקודת מבטה של ילדה בת 14, אבל בוגרת מאוד מכפי גילה, שמתארת את העולם מנקודת מבטה, לבין פיוטיות מקסימה בשירים שהיא, כביכול כותבת, ובהתייחסויות ליצירות ספרותיות. לילדה הזאת יש רומן עם המורה (בנקבה) שלה לספרות והבעה, אישה נשואה, וסביבו סב הסיפור. יש המון מה להגיד על הספר, אבל לא זו מטרתי. רציתי לצטט לכבודכם קטע מדהים מהספר, שבו הילדה מתארת את התובנה שלה לגבי האהבה. הוא כתוב כל כך יפה, וכל כך נכון, שהייתי חייבת להביא אותו כאן:

"עכשיו אני יודעת: אהבה זה כשהאדם שאתה אוהב פותח לך את הדלת, ולוקח את היד שלך ועושה לך סיור מודרך בתוך עצמו כמ בתוך בית שעד היום ראית אותו רק מבחוץ ועכשיו אתה מוזמן להכיר אותו מבפנים, את הצבעים ואת הריחות המיוחדים לו, ואיך האור נופל על החפצים, וגםאת הצללים והפינות הנסתרות עם תלתלי האבק,  ואתם עולים לעליית הגג, ורואים יחד את הנוף שנשקף מהחלון, ואז אתם יורדים יד ביד לקומה העיקרית, שבה מסודרים הספרים והתקליטים והאוספים ואלבומי התמונות, ובסוף אתם יורדים למחסן, ושם-מעלים אבק וקורי עכביש- מגובבים הזיכרונות, החלומות והסודות. ואחרי שהסיור המודרך מסתיים, האדם שאוהב אותך מרשה לך להמשיך להסתובב בתוכו באופן חופשי, לעלות ולרדת בכל הקומות, לפתוח את האלבומים, לחטט במגירות, לטעום מהסירים, לקרוע את קורי העכביש מחלומות מקומטים, חלודים כצעצועי פח ישנים, ואפילו לפרוע לו את הסדר. "

** הנה אני מתחילה/ יהודית קציר **

שכולנו נרגיש ככה השנה.

שנה טובה,

אנדי