אוקי, אז אני שבתי לי מברצלונה (יום שבת בצהריים), בטיסה זוועתית שנדמתה הרבה יותר מארבע שעות, ועכשיו אני נמצאת במצב של חוסר איפוס שפתי מוחלט.

מה גם שהמחשב שלי מקולקל ובמחשבים אחרים האימייל שלי יוצא בג'יבריש, למרוד נסיונות הקידוד החוזרים ונשנים שלי. כך שייקח לי קצת זמן להתעתכן בכל הקורה את כולנו- עמכם הסליחה.

פתאום נחת עלי שעוד חודש אני מתגייסת. ואני מנסה לעצור את עצמי מלבכות. ונראה לי, שבשלב מסויים זה יפסיק לעבוד לי.

כל כך טוב לי עכשיו- למה להרוס? ואתם תגידו לי- לא, זאת חוויה חדשה, כולם עוברים את זה, בלה בלה בלה.... אבל לא יעזור כלום- אני לא רוצה להתגייס. אני לא רוצה להיות חלק ממכונה משומנת שבה אין לי, למרות השירות המודיעיני החשוב שלי, שום משמעות כפרט. מספר אישי,מקסימום שם משפחה. זהו. זאת הולכת להיות זהותי למשך שנתיים. אין יותר לרקוד, אין יותר חופש, אין יותר בלוג, אין יותר כלום. כל החיים שלי הולכים להפוך למשהו מלאכותי שהם לא. הולכים לכפות עלי אורח חיים קשה, סגפני, ולחלוטין בלתי יצירתי בשם שירות המולדת. ולי אין מילה בעניין. ואולי אני בכלל לא חושבת שאני צריכה לשרת אותה?

אז נכון. יכולתי להשתחרר על 21 נפשי או על עודף בנות. ואז לשים את עצמי מייד בעמדה של שונה. מישהי שלא עשתה צבא. במקום אחר לגמרי מכל האנשים בשכבת הגיל שלי. ועם כל הפתיחות, ועם כל הסבבה- זה אות קלון בארצנו הקטנטונת, תגידו מה שתגידו.

אנדי