או- עדכון מהשבוע האחרון. יהיה ארוך נראה לי, אני מתנצלת מראש.

יום שישי

קמתי בבוקר, התלבשתי, התארגנתי לבצפר, ולפתע, כשכבר הייתי עם המסקרה ביד- כאב ראש. נוראי. מפלח. התחלתי לנשום, פתחתי חלון- ולא עובר. אוקי, צריך להחליט מהר, האוטובוס יוצא עוד חמש דקות. התייעצות קלה עם אמא, הזכרות בעובדה שאין לי מה ללמוד חוץ מאזרחות, תנ"ך וספורט(המקצועות החשובים בעולם), והחלטה- אני חוזרת לישון. קמתי בשתים עשרה בצהריים, ולצערי הרב גיליתי שעשיתי החלטה נכונה- הכאב ראש לא עבר, הוא רק התעצם, ובא לבקר אותו ידיד יקר- כאב בטן. והנה עוד משהו- חום. הערת מערכת- לי כמעט אף פעם אין חום. החום הכי גבוה שהיה לי, בנאדם שהיה חולה בדלקת ריאות ובמחלת הנשיקה הוא 39 מעלות.  והפעם, היה לי חום. כיף! בקיצור, נשארתי בבית כל היום, הפסדתי את הרוקי שהכי רציתי ללכת אליו, וכבר הייתה לי תחפושת מוכנה והכל. ומורגן הופיעה, ומתן הופיע, והלכו כל כך הרבה אנשים שרציתי לראות, ופשוט לא יכולתי ללכת.

נקודת אור- יום שישי החדש של ערוץ שתיים ממש מצוין. התמכרתי!

יום שבת

קמתי בבוקר- אין שיפור. זה השלב שבו אני מתחילה לדאוג. ולמה? כי ביום שני טיול שנתי. אחרון. לאילת. אחד שממש לא בא לי להפסיד. ואז אמא נכנסת לתמונה עם כל התרופות ההומאופתיות של העולם. לפחות ככה חשבתי, עד למחרת.

בקיצור- עבר עלי עוד יום של סבל וכאבים.... אפילו לאכול בקושי אכלתי. חוץ מהג'חנון של שבת. זה חובה. אי אפשר לוותר על הג'חנון האשכנזי של אמא שלי.

נקודת אור- החברים של שבת בערוץ שתיים. איך אפשר להשאר אדישים מול פרינדז ודאבל דייט?

יום ראשון

תור לרופאה. כן, לא טעינו- זוהי שפעת. מאחר ששעת השין( כלומר יום המחרת) התקרבה עד מאוד, נסענו אמא ואני מייד לבית המרקחת המקומי, שהוא במקרה גם הומאופתי. הרוקח נתן לי משהו, שהיה אמור להעמיד אותי על הרגליים תוך יום, בצירוף הסברון קטן מפיו- קחי את זה (מחזיק שקיק עם עלים ופרחים קטנים שנראים כמו ריג'קטס של ויסוצקי) ושימי כפית בתוך כוס מים רותחים. כשזה רותח, שימי 40 (!) טיפות מזה (מחזיק צנצנת עם נוזל בלתי מוכר). אההה.... כמה כיף. ברגע שטעמתי את נקטר האלים הזה, הוא קיבל את שמו הרשמי בישראל (למרות שאני מאמינה שזה יתפוס גם בחו"ל)- פיכסטי. זהו הלחם בסיסים שמורכב מפיכס ותה. באנגלית.

ואם זה שהייתי צריכה לשתות את העניין הדוחה ארבע פעמים ביום זה לא מספיק- הבטן שלי חזרה לתמונה, והיה לה מה להגיד. לאסלה. המון מה להגיד. שיחות פילוסופיות שלמות שתי אלו ניהלו, היה מרתק. כל כך מרתק, שהן מיאנו להפסיק גם בטיול, וגם תחת השפעה של כדורים. אכן, קיבתי משכילה היא.

נקודת אור- אמא שלי ואחותי שעזרו לי לארוז לטיול, במחשבה שאני אקום בבוקר בריאה מאין כמוני ואסע מייד לאילת.

הלילה בין ראשון לשני

בשלוש וחצי קמתי עם שמונה וחצי חום. לא, אני לא נוסעת לטיול מחר!

נקודת אור- אין!!!!!!!!!!!

יום שני

אחרי שבכיתי כמה שעות טובות בלילה, נרדמתי, וקמתי למחרת בעשר וחצי. בדיוק בזמן לאודטה!

בצהריים אמא נכנסת לחדר-נו? את עוד חולה? לא אמא, הבראתי במפתיע! אההה... אז לא נוסעים למצפה רמון היום? מה?! התכונת לקחת אותי למצפה רמון?! כן... חשבתי שאולי את מרגישה מספיק טוב ואת יכולה להצטרף לטיול...

עכשיו תגידו שאמא שלי היא לא האמא הכי חמודה בעולם! לקחת אותי למצפה רמון... מטורפת. אבל לא, לא יכולתי לנסוע. חולה מדי.

נקודת אור- אמא, כאילו דההה?!  כי באמת היא הייתה חמודה.

יום שלישי

מתחילה להרגיש יותר. החלטתי שאני רוצה להצטרף לשכבה שלי, שמגיעה בערב למלון באילת. אבא ארגן לי כרטיס טיסה, אמא עזרה לי לארוז מחדש, ובשעה חמש וחצי עליתי על מטוס בדרך לאילת. אף פעם לא טסתי לאילת, כל 20 הפעמים שהייתי שם נסעתי במכונית פרטית או באוטובוס. הרבה יותר קצר לטוס! (גילוי המאה- קחו לכם שנייה.)

הגעתי לנמל תעופה אילת, והרגשתי בבית. אני כל כך אוהבת את העיר הזאת, אני מרגישה שם כל כך בבית, כל כך במקום. םשוט היה לי כזה חיוך... הגעתי למלון של השכבה שלי, ופתאום כולם עטים עלי- איפה היית? איך את מרגישה? איך הגעת? כמעט ערפו לי את הראש!

היה ערב נחמד, התעדכנתי עם החברות שלי לגבי מה היה בטיול ומה התוכניות, דיברתי עם קצת אנשים, ו...הלכתי לישון. כן, אני בחורה פרועה. סתם, אני באמת פרועה!פשוט הייתי חולה, יש לי נסיבות מקלות!

נקודת אור- אילת. פשוט אילת.

יום רביעי

זה היה היום של המסלול הרציני, כלומר 5 שעות של הליכה בין הרים ובין סלעים. למרות שרציתי ללכת ולחוות את הטיול, הרגשתי כל כך חלושס, שפשוט לא יכולתי. אז נשארתי באוטובוס של החולים ומתפדלאים. היה קטעים! אנשים עושים דברים משונים כשהם משתעממים ביחד במשך חמש שעות.

כשנגמר המסלול, נסענו לטיילת, והיה לנו זמן חופשי. אני מכירה את הטיילת ואת כל האיזור כמו את היישוב שלי, אז היה לי פשוט וקל לשמש כמדריכת אילת זמנית לנועה(מעצבת הבלוג) ולאילן, ידיד שלנו, שאף פעם לא היו באילת. הסתובבנו, אכלנו, שתינו שוטטנו בינות הדוכנים והיה הכי כיף בעולם. אני כל כך אוהבת את העיר הזאת!!!!!!!!!!!!!

בערב לקחו אותנו לחוות הגמלים, אותה ביליתי בכאבים, בכי וסבל עז על המזרונים או גרוע מכך- בשירותים. היה פשוט הכי נורא בעולם. לא חשבתי אפילו כמה רע יהיה לי להיות חולה במקום שהוא לא הבית. למזלי, היה לי את חורחה יקירי שישב איתי וחיבק אותי וניחם אותי ודאג לי בלי לחשוב על ההנאה של עצמו. לפעמים יש אנשים שאתה פשוט לא יודע איך להודות להם על טוב הלב שלהם, ועל מה שהם עושים בשבילך. חזרנו למלון, ולמרות רצוני העז לעשות משהו עם הלילה האחרון שלי בטיול השנתי האחרון שלי- נרדמתי. שוב- הפקרות ופורענות כזאת לא נראתה עדיין בבצפר הדסים!

נקודת אור- גיליתי שאני לא הפדלאה ביחידה שנשארת באוטובוס. היינו איזה 15 איש!

יום חמישי

התחלתי להרגיש יותר טוב. זה היה היום האחרון של הטיול, אז לקחו  אותנו לחוף הדקל, ופשוט ישבנו שם בסתלבט כל הבוקר, רקדנו, השתזפנו דיברנו... סתלבט. אחר כך נסענו הבייתה. למרות חששותי- עמדתי בנסיעה ולא התמוטטתי באמצע.

נקודת אור- היה מקסים להיות עוד פעם אחת בים, כמו שצריך, עם ביקיני וכפכפים, בזמן שלכולכם היה גשם וחורף.

וזהו, בזאת נגמר הטיול המקוצר שלי. סיימתי אותו ברגשות מעורבים. מצד אחד- היו קטעים נורא כיפיים, והכל עדיף על לשבת בבית ולשמוע את אודטה מספרת על אבקת הכביסה החדשה והמופלאה, אבל מצד שני- לא ממש הייתה לי חווית טיול שנתי כמו שצריך , עם האבק וההליכה והבלגנים והטחינה של הממתקים. לא היה לי כוח, לא היה לי תיאבון, והייתי חולה. אין מה לעשות. אבל גם זו חוויה. טוב נו, אם אני אתקבל ללהקה צבאית יהיו לי המון טיולים... אני אוכל להשלים חסכים.

את אתמול בלילה הקדשתי להשלמת פערים בבלוגוספירה. לא היה קל, אבל קראתי את כל הפוסטים שפיספסתי בכל הבלוגים הקבועים שלי. אחרי כל זה לא ממש היה לי כוח לשבת ולכתבו כזה פוסט ארוך.

מחר יש לי צו ראשון! סוף סוף! גם אני ארשם לשורותיו של צה"ל!

שיהיה לכולנו שבוע טוב, ושוב סליחה על האורך של הפוסט,

אנדי.