חשבתי שכן.

אני עדין חושבת.

מצד אחד, אני עושה דברים מטורפים שבחיים לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות.

אני עובדת עם הראש ואנשים מעריכים אותי בטירוף על העבודה שאני עושה. למדתי לעבוד עם מחשבים כמו שצריך.

אני ממש שמחה שלא התקבלתי ללהקה צבאית. למרות שהייתי כל כך מאוכוונת לזה מילדות, מה שאני עושה עכשיו הכי שונה בתכלית מכל העולם שלי לפני הצבא, וכנראה שגם אחרי הצבא.

ומצד שני, חזרתי לרקוד כמו שצריך, לא בשבוע של לרקוד ושלושה שבועות של הפסקה.

ומחר יש לי אודישן. לא ברור למה אני הולכת בכלל, אני הולכת לעבוד כל הלילה, מה שיעשה אותי עייפה מדי בשביל לרקוד כמו שצריך, זה בטוח.

אבל בא לי. בא לי להתנסות, בא לי לעשות אודישן פתוח והמוני כדי להרגיש שוב את התחושה הזאת של האולי. של אולי אני בכל זאת אעשה עם עצמי משהו עכשיו. את תחושת העצמי שלי, העצמי הרוקד והמופיע, שרוצה במה.

ואני מה זה רוצה במה.

אני מתגעגעת להתרגשות, לאדרנלין, למחמאות במינגלינג שאחרי. לא להופיע מבחינתי זה סוג של מוות, אין לי את הכיף הזה שהייתי רגילה אליו.

ואני יודעת שזה מצב זמני, ואני אשתחרר ואלך ללמוד ואופיע, אבל עדיין -זה כל כך חסר.

חסרים לי הרבה דברים בחיים.

אבל לפעמים, טוב לי.

אנדי