עד סוף העולם.

זה ממש עצוב.

שרק כשאני חושבת עליו, על אהבת חיי, אני מגיעה לכאן.

ממש ניצול.

אני כבר כמעט 8 חודשים עם הנסיך.

ואני עדיין מנסה להבין במה הוא פחות טוב מאהבת חיי. אני ממש חייבת להפסיק לקרוא לו אהבת חיי.

אתמול, הוא היה הכי מדהים שיש. אבל זה ממש עצוב שרק כשהוא דואג לי אני צריכה להיזכר ולראות עליו עד כמה נשארתי בתוכו.

תמיד ברגע הזה, איכשהו, שאני שותה יותר מדי, ואני כבר מגיעה לתחושת העילפון הקבועה שלי, אני מרגישה אותו בסביבה, מוכן רק בשבילי.

בלי שום עניין בעובדה שיש לי חבר שידאג לי, ושיטפל בי יותר טוב מכל אחד. הוא חושב שלמרות הכל, ולמרות שיש לי חברה צמודה, הוא האחראי עליי, תמיד, גם אם אנחנו לא מדברים 20 שנה בערך.

שאין בן אדם שאקשיב לו ואשתף איתו פעולה יותר ממנו, כי הוא דואג הכי טוב, הוא יודע לדבר אליי ולחדור, לא משנה עד כמה רמת האלכוהול בדם גבוהה.

צר לי שכל זה נכון.

כמה התגעגעתי אליו. למרות כל הרעש שהיה מסביב, כל המוזיקה, והילדים, ואפילו עם עיניים עצומות. זיהיתי את הקול שלו כ"כ טוב, כאילו שהמוח נתן פקודה לגוף לשמוע רק אותו ולהרגיש רק את היד המחבקת שלו מבין כל הידיים הדואגות שעליי.

וכשהוא צעק וניער לי את הפנים שאפקח עיניים, "בשבילי!!" הוא צעק.

התאמצתי כ"כ לפקוח אותן. וכשפקחתי, התברר באמת שהפנים שלו מקסימום 3 ס"מ ממני, כמו שחשבתי, ושהיד המחבקת , זאת שהייתי בטוחה שהיא שלו- באמת הייתה שלו.

כבר שכחתי איך נראה המבט בעיניים שלו. כלומר, המבט שכולל את המסר הברור שאני עדיין בתוכו.

אני רק חושבת עד כמה גדול יותר היה האושר שלי אם הייתי 8 חודשים איתו.