ואאוו...אני לא מאמינה..אבל סיימתי לכתוב ולהעלות את הסיפור הראשון שלי

מתחילתו ועד סופו.

הכל כמובן בזכותכם,בזכות הקוראים הקבועים שלי שלא עזבו אותי

גם כשלקח קצת זמן להעלות פרק אחר פרק,אז תודה רבה (:

אז בפעם האחרונה לסיפור זה,

תהנו (:

"אני בן"לחש לאוזני.

"זוהר"חייכתי לעברו.

לפתע פניו התקרבו לעברי,זה נראה כמו עוד נשיקה בוגדנית ומטעה.

פניו התקרבו והתקרבו...

מה אני עושה?! רק כדי להיות בטוחה,בבדיקת המציאות שלי,נכשלתי מזמן.

זה לא נעורים,זו הפרעה.

רגע לפני הנשיקה הלוהטת הזו,מטעם נקמה כמובן ,הרגש החם של ידיו נעלם.

הוא נפל על הרצפה.

לא סתם נפל,נפל כי מאור הופיע ודחף אותו לרצפה כמו מופרע בסרט אקשן גרוע.

אני לא מאמינה שזה קורה לי,מאור כמו מופרע מרביץ ,בועט ומקלל את

 הנער שרק רקדתי איתו..וכמעט נישקתי אותו.

"מאוד דיי כבר!!"ניסיתי להפריד במילולית את מאור מבן.

זה לא עזר..הם הרביצו אחד לשני כמו שני ילדים קטנים שרבים על צעצוע תמים.

זה כבר נראה מוגזם.אנשים צועקים מהצד,מנסים להפריד בין השניים,אני צועקת

ובוכה כמו פסיכית והם מדממים ,אך לא מפסיקים לרגע לבעוט ,להכות או לקלל אחד את השני.

אני בחיים שלי לא ראיתי את מאור בסיטואציה שכזו,

סיטואציה שנראה נורא מפחידה מהצד,הוא "הולך" מכות,רב,

ברביץ,מקלל..והכל בגלל שהוא אוהב אותי.אני מרגישה אשמה.

"דיי כבר מאור!!"הוצאתי את כל גרוני ומשכתי את מאור בכתפוי בניסיון

להורידו מגופו הרועד והמפוחד של בן.

"זוהר אל תתערבי בזה!"צעק מאוד והעיף את ידיי מגופו הזועם.

הריב הפיזי הזה נמשך כמה דקות,אך בשבילי נראה כמו נצח.

זה הפסיק כאשר השומרים החסונים והביריונים הפרידו בנייהם.

"תלמד לא לגעת בחברות של אחרים!!"צעק מאור ופנה לעבר הבר.

בן החסר אונים מלמל משהו לא ברור ופנה לשירותים כדי לנקות את כל כתמי הדם שהיו על פניו.

השומרים של המועדון ניסו להוציא את מאור שנראה כמו מטורף החוצה

אך לא הציחו ולאחר שראו כי נרגע הניחו לו להישאר במועדון.

מאור ישב מתוסכל ושיכור ליד הבר ואני ישבתי לידו.

לא יודעת מה להגיד או לעשות,אם לבקש סליחה על שכמעט נישקתי את בן

או לנזוף בו על שבגד בי והרביץ לבחור מסכן וחסר אונים.

מרוב תסכול ובלבול עצמי העדפתי לשתוק...וספרתי את מספר הכוסות שמאור שתה.

"אז מה...אך זה לראות את החבר הבריון שלך נלחם נגד הרעים?"שאל שיכור וצוחק מכל מילה שהוציא מהפה.

ריחמתי עליו..כ"כ ריחמתי באותו הרגע..אביו של מאור נפטר ממחלה סופנית כשהיה מאור רק בן 3

ומאז..מאז הוא מפחד להיכשל או לאבד בן אדם נוסף.

מאור סיפר לי בפגישה הראשונה שלנו שאביו אמר לו להישאר מספר אחת.

לא להיכנע ולא לוותר על שום דבר שחשוב לו.ועכשיו אני מבינה למה הוא נלחם עליי באותו הלילה.

לא היה לימה להגיד לבן-אדם שנראה כמו ילד קטן,מתנהג כמו ילד קטן..

ומושך את תשומת ליבי כמו ילד קטן.

"אתה שיכור"צעקתי

"אני מאוהב"

"אתה טיפש"

"אני מאוהב"

"אתה מתנהג כמו ילד קטן וחסר אחראיות"נזפתי בו,למרות שאהבתי כשהוא

מתנהג כמו ילד קטן ומושך תשומת לב.

"למה ציפית?!הבן-אדם הזה נגע בך!את שלי,לאף

אחד אין זכות לגעת בך חוץ ממני!" צעק וראיתי את התום שבעניו.

"אווקי,דבר ראשון אני לא שלך ולא נעליים,אני לא חפץ ולא שייכת לאף אחד שיהיה ברור"

צעקתי,פניי היו חזקות ומאיימות.לאחר מכן נרגעתי והחלשתי את קולי ופני התרכחו.

מבטי היה רך ופגוע.

"חוץ מזה...אתה בגדת בי מאור,כ"כ איכזבת אותי"אמרתי

והשבתי לו למלחמה של ה"ילד הקטן", עכשיו אני הילדה הקטנה.

"אבל את ייודעת שזה לא היה בכוונה ושאת היחידה שאני אוהב"אמר.

לעזעזל הנער הזה גונב ממני את תואר "הילד הקטן"בכל פעם מחדש.והוא מנצח.

"אני כבר לא יודעת כלום"

שתקנו והוא שתה,שתה ושתה..זה מה שהיה כל הלילה.

בארבע לפנות בוקר שהוא היה "שפוך"מרוב שתייה, ואני כ"כ עייפה

המועדון נסגר וגירשו אותנו מהמקום.

לא היה לי כסף לאוטובוס בשביל מאור ובשבילי וסשה הלכה עם ידיד עוד לפני שהתחילה המהומה,

כך שלא היה לי אך לחזור הביתה..

העלתי את מאור לגג המועדון,חשבתי שאם יישאף אוויר צח השיכרון הזה יירגע.

גג המועדון היה שומם והשקיף לים,מה שנראה מאוד רומנטי בעניי.

לא הצלחתי להרדם אבל לעומתי מאור נרדם ברגע שעלינו למעלה.

ישבתי לידו,מנגבת את הפצעים החשופים ומתחרטת על הרגע שהגעתי לכאן.

הייתה זריחה,ישבתי ליד המעקה מביטה לעבר הים ומשחזרת כל פרט ופרט

שעבר עליי בחצי שנה האחרונה.

"את..."מלמל מאחוריי מאור.

נבהלתי מהעובדה שהוא התעורר והסתובבתי אליו.

"אתה.."התכחמתי.

מאור ניסה לקום ,אך לא הצליח.כמות האלכוהול שהיה בגופו הייתה רבה .

מאור לא נכנע כ"כ בקלות,מה שהזכיר לי את אביו,והצליח לקום.

"אתה טיפש,תשב"

"אני שיכור"

"אתה דביל"

"אני מאוהב"

"אז למה בגדת בי?"תקפתי אותו.

"אני לא יודע,זו הייתה נשיקה ראשונה ואחרונה ,אני מבטיח לך.

אני גירשתי את מיקה מהבית  ועכשיו היא ישנה באיזו אכסנייה"כמעט בכה מתחנונים.

"ומנשקת בחורים אחרים"המשכתי את המשפט שלו.

הוא צחק ופניי התרכחו.

"שולם?"שאל מושיט לי את אצבעתו.

אותו הילד הקטן,התמים,כישף אותי.הוא צדק.אני באמת שלו.

"שולם"הושטתי לו את האבצע ותפס את גופי ונישק אותי.

אותה הנשיקה המתוקה והמוכרת,

ריח האלכוהול לא הפריע לי כלל.אני אותה הילדה המפונקת עם "החיים המושלמים"

השגתי את אהבתי.

"מה זה הנעורים האלו?!הפרעה.."מלמל כאשר הוריד את שפתיו משפתיי.

"כן,נעורים בהפרעה"הסכמתי ונשקת לגבר חלומותיי

שקסם אותי מהרגע הראשון.

The End

ואאוו...אני לא מאמינה שזהו...סיימתי להעלות ולכתוב את הסיפור "נעורים בהפרעה".

אני בנתיים לא יודעת אם אני אעלה סיפור חדש למרות שיש לי המון רעיונות

לסיפורים חדשים...בנתיים אני צריכה לנוח,ולטפל בנושא שהדחקתי עד היום(:

אז...מצפה לתגובות חמות

שלום שלום (:

הבטחתי?קיימתי.

אז לכבוד יום הולדתה של קוראת קבועה שלי העלתי עוד פרק.

מזל טוב.

עכשיו לעניינינו,הפרק הזה הוא  פרק אחד לפני הסוף.

זאת אומרת שפרק 19 הוא הפרק האחרון.,

מתי הוא יבוא אני לא יודעת עדיין.

אז בנתיים,פרק 18  תהנו (:

ואז ראיתי את זה,נשיקה בין מיקה לבין מאור.

__

מאור רץ אחרי ואני?אני רצתי כ"כ מהר שברגע אחד כל התמונות ההבזקים

חלפו מול עניי.

נפלתי.

הנפילה על הריצפה החלקה לא מנעה ממני למשיך לרוץ.

שמעתי את מאור קורא בשמי אך לא עניתי לו.

עד שהוא תפס אותי.

מאור תפס אותי בידיו והצמיד אותי לקיר .

היינו מחוץ לבית החולים והשמש יוקדת מעליינו.

עמדנו שם,מתנפים,מזיעים ואני?א בוכה כמו ילדה קטנה שלא קיבלה את רצונה.

מאור החזיק את כתפיי בעודו מנסה להסדיר את נשימתו.

"עזוב אותי אדיוט!"צעקתי משתוללת בין ידיו.

מאור היה נער חזק פיזית ולא הצלחתי להתחמק ממנו.

"תקשיבי.."אמר לפני  שקטעתי אותו.

"זה לא מה שאני חושבת?"צעקתי שוב בעודי צינית.

"כן..לא..גם.."מלמל מחפש את המילים הנכונות הגיד לי.

"אני ביקשתי ש..."התחלתי להגיד עד שקטע אותי.

"אני מצטער היא התנפלה עליי"אמר לפני שחתכתי את דבריו.

"תשתוק ותשקשיב לי!!"צעקתי עליו מעיפה את ידיו מגופי הרועד.

"אני ביקשתי שלא תפגע בי,שלא תשבור לי את לב ות יודע מה?

אני לא כועסת,לא מבוסת ולא פגועה..רק מאוכזבת"לחשתי.

הוא שתק ואני הלכתי משם.

הלכתי בצעדים איטיים איטיים...כל צעד נראה לי כמו גיהנום שלם.

הגעתי הבית ,מאוכזבת ושבורה.

הפעם לא התפרעתי,לא שברתי,לא צעקתי...רק בכיתי. סשה התקשרה אליי

שלוש פעמים,לא עניתי לה.לא היה ל כוח להקשיב,לדבר או לנשום.

אחרי בכי רב וכן,אחי שנשברתי והזמנתי אליי את סשה החלטנו שהגיע הזמן לצאת למסיבת

קיץ פרועה,רק אני והיא,לנקות את הראש.

בזמן שאני התקלחתי סשה התקשרה לברר על מסיבות בתל-אביב והמרכז.

לבסוף היא מצאה מסיבה ענקית בתל-אביב של איזה ידיד שלה.

אף פעם לא הבנתי מאיפה לסשה יש כ"כ הרבה חברים והמון קשרים,

כמעט בכל רחבי הארץ אבל לי זה לא משנה,תמיד ידעתי שהיא לא תשכח אותי

ואני החברה שתמיד תיהיה איתה לאורך כל הדרך.וכל הקשרים והחברים שלה?עבדו לטובתי.

יצאתי מהמקלחת מחוייכת ,באמת באותו הרגע האמנתי

 שדברים טובים יכולים לקרות גם בלי מאור.

אני וסשה שמנו מוזיקה חזקה מהסלון והתחלנו לחפש לי בגדים.

אחרי שהפכנו לגמריי את הארון שלי מצאנו את הבגד האידיאלי.

לבשתי מכנס עד הברך שחור צמוד וגופייה לבנה עם ציור

 של גולגולת שחורה על החלק האחורי של החולצה,

נעליים לבנות וכמובן שסשה איפרה אותי בצורה הכי יפה שאפשר.היא איפרה

אותי בצורה מאוד מעושנת,

זאת אומרת שחור,הרבה שחור.לא זיהיתי את עצמיבמראה ויצאתי ,

בלי לחשוב יותר מדי,פשוט רציתי לצאת.

אני וסשה יצאנו והגענו לאוטובוס,חצי שעה באוטובוס חשבתי רק על מאור ומיקה.

בשנייה אחת שראיתי מישהו שדומה למאור אפילו רק טיפה

ירד לי כל המצב רוח.ברגע שירדנו מהאוטובוס ועמדו בכניסה קפאתי.

סשה ניערה אותי וצעקה עליי,שמעתי אותה אבל לא יכולתי להגיב.

עד שהיא אמרה משפט שהוציא אותי מההלם קרב שבו -

"את חושבת שהוא,הפישר הקטן הזה והזונה הצרפתייה אמורים להרוס לך הכל!?"

יצאתי מההלם בשנייה אחת.

"No facking way" אמרתי ונכנסתי בסהרה למסיבה הפרועה.

המסיבה הייתה ענקית ,המון אנשים ,בגילאים שלי או יותר גדולים.

הייתה שתייה,מה שלא כ"כ ציפיתי לראות וכמובן מוזיקה רועשת במיוחד.

שתיתי קצת והתחלתי לרקוד,אם קוראים לזה ככה...התפרעתי.

אחרי חצי שעה של ריקודים התיישבתי ליד הבר,הבר היה עשוי מעץ חום והיה רחב מאוד.

התיישבתי ושתיתי קצת שתייה קרה,לא התחשק

לי לשתות ולאבד כל זיכרון מהמסיבה הזו.

ישבתי והמוזיקה נחלשה קצת,שיחקתי עם השתייה שלי ובהיתי בה בצורה תמהה,

עד שנער שנראה מזווית עין שלי בן גילי הסיח את דעתי.

"יום קשה?"שאל ולגם ממשקהו

הנער ישב לידי,ליד הבר על הכיסאות הגבוהים ,לא ידעתי אם לענות או להתעלם.

בלי יותר מדי מחשבות עניתי בבת אחת-

"רבתי עם חבר שלי,השלמתי איתו,הייתי בבית חולים,תפסתי אותו בוגד בי

ובכיתי..כן..אני חושבת שיום קשה"אמרתי במהירות ועכשיו אני מספקת את החמצן שבפי.

רק לאחר שנאמתי לו על היום הקשה שלי הרמתי את מבטי אל פניו של הנער.

לנער היו עניים חומות ושער חום  גם כן,קוי הלסת שלו היו בולטים בצורה מעודנת ,

אין עוד מילים בפי לתאר,הנער היה פשוט יפה תואר,הרבה יותר

 יפה מהנער שראיתי מזווית העין דקה לפני הנאום שלי. 

"למה היית בבית חולים?"שאל משועשע.

"זה מה שמעניין אותך?"זעפתי בו

"אם כן,אתה רוצה באמת לדעת?אז ככה,זו,הזונה?שחבר שלי בגד איתה בי בבית החולים ובתומי

הלכתי לבקר אותה ואיזו מתנה קיבלתי?בגידה!"זעפתי בו וכן,היה לי קשה להסתיר

 את ההתרגשות שבעניי כשראיתי את הנער הזה.

"יש שתיי אפשרויות,או שתספרי לי בהרחבה על היום המאוד טוב שלך ותתבאסי עוד יותר

או...שתועילי לרקוד איתי..אני לא רקדן טוב,אבל אני מוכן להשתדל"הביט בי מחייך.

קמתי ורדקנו,התפרענו..פשוט נראנו כמו שני מטורפים ...זה היה כ"כ כייף.

לאט לא המוזיקה נחלשה ונהייתה איטית.

בין רגע תפס לי את המותניים ואני תפסתי לו את הצוואר-כתפיים באי נוחות.

"אגב.."אמר

"אני בן"לחש לאוזניי.

וואלה,שכחתי לשאול אך קוראים לו.

"זוהר"חייכתי לעברו.

פניו התכופפו לעברי,זה נראה כמו רגע לפני עוד נשיקה מטעה ולוהטת.

פניו התקרבו..והתקרבו...

                               ' מה אני עושה?! '

הבטחתי מתח לא? ^^

אז מה עוד יש לי לאחל לכם?אני מקווה שהיה לכם צום קל,

ו..גמר חתימה טובה..ורק אושר ובריאות לכולנו.

מצפה לתגובות חמות

ואו..שלום..כמה זמן לא כתבתי פה.

א ככה..השיעורים,החגים והעצלנות תקפו אותי..וכן לא היה לי כוח או זמן לכתוב ולהעלות פרק.

עכשיו סיימתי לכתוב את פרק 17 והנה אני מעלה אותו.

הפרק ה-ר-ב-ה יותר ארוך מכל פרק שנכתב פה..

אז תהנו (:

חיכיתי למאור עוד 10 דקות ב'פוד פלייס' והכל נראה לי כבר מוזר.

"מיקה פתאום חלתה ולא יכולתי להשאיר אותה לבד"

"אני מבינה" שיקרתי.

"את לא כועסת נכון?"שאל

"מה פתאום!!"הרמתי את קולי.

"אוי מיקה התעוררה,נדבר" אמר וניתק.

'כן מאור אנחנו עוד נדבר'

הרגשתי נורא,התחילו לי כאבים בכל הגוף ולא הבנתי,

בחיי שלא הבנתי..מה יש למיקה שאין בי?

אני כ"כ כועסת,שום דבר לא הצליח להחזיר אותי לשפויות,

לא סשה,עומרי ולא,לא דבריי החוכמה של אבא שלי.

באותו הרגע?פשוט רציתי לברוח  או לפחות לקבור את עצמי כ"כ עמוק..

שפשוט לא יצליחו לשמוע אותי צועקת.

חזרתי הביתה עצבנית ורטובה מדמעות.

זרקתי על הריצפה את כל העומד בדרכי,כריות,פסלים,פרחים ,כוסות וצלחות.

הבית נראה כמו דיר-חזירים או לפחות כאילו מישהו פרץ לבית.

ברגע אחד,נשברתי,

יותר נכון אחרי שזרקתי את הצלחת האחרונה על השולחן.

בכיתי וצעקתי,פשוט הרגשתי חלשה מתמיד.

אחרי שסיימתי לסדר ולנקות את הבית לאחר שהרסתי אותו נכנסתי להתקלח.

הרגשתי את כל הלכלוך מהיום הנוראי הזה יורד,פשוט רוקנתי את הראש

מהכל ,מכל מה שגרם לי להרגיש רע עם עצמי היום.

-יום למחרת-

התעוררתי על הספה בסלון וראיתי שהשעה הייתה 11:00 בבוקר.

לצערי לא  התעוררתי מרצוני אלא התעוררתי מדפיקה רועשת מעבר לדלת הבית.

קמתי מסוחררת בבגדי האתמול ופתחתי את הדלת.

מולי היה מאור,זאת אומרת,מאור עם זר פרחים ענק שהסתיר את חצי גופו.

"אתה"ירקתי לעברו.

"אפשר להיכנס?"שאל

פתחתי את הדלת לרווחה ומאור נכנס התיישב במטבח,

אני הלכתי לצחצח שיניים ולאסוף את שערי שבאותו הרגע נראה כ" מפחיד.

"את שומעת? אני ממש מצטער על אתמול.." צועק כדי שאשמע מהשירותים.

"גם אני מצטערת מאור"סיננתי בין שיניי בעצבנות.

"ואו את עצבנית..את במחזור או שזה רק אליי?"שאל משועשע.

"מה אתה רוצה מאור?"נכנסתי למטבח בשילוב ידיים מאיים.

"באתי לראות מה שלומך..מה יש לך?"שאל מפוחד מעט.

"כמו שאתמול באת לראות אותי?ב'פוד פלייס'? האא נכון..לא הגעת!!"צעקתי עליו

בשעה שאני זורקת על הריצפה את המגבת בדרמטיות.

"הוו..זה בגלל זה תקשיבי יפה שלי,פתאום היא חלתה..עלה לה החום,

היא החלה להשתעל ...רצית שאשאיר אותה לבדה?"

"נוו באמת מאור,אל תשחק אותה מטומטם היא חולה לך על התחת

והיא רוצה את תשומת לבך"צעקתי.

"מה?!מה זה השטויות האלה?אני ומיקה רק ידידים..וחוץ מזה עכשיו החבר שלה נפרד ממנה

את מטורפת על כל הראש..ואת ממש מגזימה זוהר!!"

"אני בת,אני רואה דברים כאלה,היא בכלל לא חולה!!"

שבריר שניה לפני שמאור הספיק לענות לי הדלת הכניסה נפתחה בדרמטיות

ע"י אימו של מאור .

"מה קרה?"שאלנו אותה.

"מיקה..בית חולים.."מלמלה מתנשפת.

"מה?!"צעקתי

"מיקה בבית החולים היא התעלפה..בואו כבר!!"סימנה לנו לרוץ לכיוון הרכב.

"מעמידה פני חולה הא?"שאל מאור עצבני מושך אותי לעבר אימו.

נסענו לבית החולים,אני ומאור במושבים מאחורה ואימו נוהגת מקדימה.

בשעה שנסענו במהירות לבית החולים התפתחה שיחה ברכב.

"איפה מיקה עכשיו?"שאל מאור מודאג.

"עכשיו היא בבית החולים,השכנים מצאו אותה"ענתה לו אימו.

"הוו.."טפח על לחיו.

"מאור.."לחשתי.

"אני יודעת שזה לא הזמן..אבל אני ממש מצטערת ואני מודה שטעיתי.."נאנחתי

"נו מילא..תזמון זה לא הצד החזק שלנו הא?"מבטו התרכך.

"כנראה שלא"חייכתי חיוך קטן אך שובב.

"זה בסדר..רק זוהר..שתדעי לך..שכשאני אומר לך,אני ל משקר."אמר מלטף את שערי הארוך.

"אני יודעת"התביישתי.

"אני אוהב אותך"אמר מאור ונשק על שפתיי.

"הגענו"אמו של מאור קטעה אותנו מהרגע הרומנטי והדביק הזה

והתחלנו לצאת מהמכונית .

אני ומאור יצאנו נכנסנו לבית החולים והתחלנו לחפש את החדר של מיקה

בידיים משולבות וחיוך מרוח על הפרצוף.

אימו של מאור הלכה למחלקה אחרת בבית החולים,לבקר חברה שלה.

"אנחנו מבלים פה יותר מדי לאחרונה".אמר מחפש את החדר של מיקה בזריזות.

"ספר לי על זה"גיחחתי.

כשמצאנו את החדר של מיקה היא בדיוק התעוררה,

אני ומאור ישבנו ליצה ודיברנו על ההתרחש אמש.

מאור הושיט לידי 20 ש"ח וביקש ממני ללכת לקנות לשלושתינו סנדוויצ'ים מהמכונה.

בלי לחשוב פעמיים קמתי ויצאתי לחפש את מכונת הסנדוויצ'ים.

אחרי חמש דקות שהסתובבתי בבית החולים מצאתי מכונה וקניתי שלושה סנדוויצ'ים.

בדרכי חזרה לחדר של מיקה רצו במוחי מעשייה של מיקה

ומשום מה?אני עדיין בטוחה שמיקה רוצה אותו.

הרגשתי התחזקה כאשר נעמדתי ליד הדלת של החדר של מיקה.

"מבינה?היא חשבה שאת מאוהבת בי או משהו..טיפשי כל-כך" גיחח מאור.

אני לא מאמינה שאני מצוטטת למאור ומיקה מעבר לדלת בית החולים.

בחיי מיקה מורידה אותה כמה רמות.

"גם אני לא מאמינה..יפה שהיא רואה את האמת" אמרה מיקה ובחיי שראיתי

את החיוך בקולה.

"הא?"תהה מאור המום למשמע אוזניו.

"אני באמת מחבבת אותך פלוס"אמרה בקול מגרה.

אני המומה,מה הבן-אדם הגועלי הזה עוד יכול לעשות כדי לגנוב לי את החבר?!

פתחתי את הדלת החדר של מיקה במיקצת,רציתי לראות אותם,

מסיבה שלא ממש ברורה לי.

לפתע מיקה הושיטה יד למאור והניחה אותה על כתפו בחושניות וקירבה את פניו אלייה.

בין שניה ראיתי את זה,נשיקה סוהרת בין מאור,

חבר שלי,הנפש התאומה שלי לבינה,מיקה.

הסנדוויצ'ים שהיו בידיי נפלו מההלם שתקף אותי וכן השמיעו צליל שהפסיק את הנשיקה,

מאור דחף את מיקה אחורה והסתכל עליי באימה,

הוא נראה כאילו ראה רוח או שלד באמצע הלילה ולא את חברה שלו..או לפחות ככה חשבתי.

הסתכלתי לו בעניים והתחלתי לרוץ לכיוון יציאת בית החולים,

מאור ברח ממיקה והחל לרוץ אחרי..

'החיים שלי נראים כמו סרט דרמה זול'

ואאוו...פרק כזה ארוך אף פעם לא כתבתי.

אני ממש מקווה שאהבתם את הפרק..

וכל הנותר לי לעשות..הוא לברך את כולכם בשנה טובה,

מוצלחת,המון שגשוג ובריאות.

מצפה לתגובות חמות