ערב כבר. השמש משאירה סימנים צבעוניים, סוג של קריאת להתראות לשמיים. דלת. בית. חדר. שעון תקוע שאף אחד לא טורח לתקן. גיטרה בצד. חלון פתוח למחצה ווילונות שמתעופפים להם קדימה ואחורה כמו סימפוניה של הרוח שמתנגנת בקלות ומדלגת בין כל החפצים שבחדר הקטן הזה. אני נכנס לכאן בכל שבוע. יומיים בשבוע אני מבלה פה. חוץ ממני אף אחד לא נכנס לכאן, ואם נכנסים אז כדי לקחת או להוציא משהו. תמונה מעל המיטה. תליתי אותה שבועות ספורים לפני שנסעתי. הכל נשמע פתאום אחרת. הכל נראה אחרת. הכל בטעם אחר. שונה. בבית החדר פונה אל בניינים אחרים. בחוץ דרך חלוני נשקף יער עצי מחט ושביל ושלושה ספסלים.

לילה כבר. רק הכוכבים מאירים את הדרך כאילו יורים אל כיוונך שובלים של אור אינסופי. דלת. בית. חדר. מיטה אחרת. האם שלי היא? שלי היא. הרוח הפסיקה לנגן. דממת אלחוט. אני מרגיש טוב. הרבה יותר טוב. וזוהי רק ההתחלה.

עד לפעם הבאה שאשב ואכתוב,

בן.