היא כמו פרח נובל.

ורוד בתחילתו ואפור במותו.

זקורה מול כולם ואז נרמסת על הקרקע.

כי לא השקו את יופיה.

רק לעגו לקוציה.

היתה היא נושבת עם הרוח.

מפיצה ניחוח חצי מתוק חצי אחר.

כעת משתלבת עם הבוץ ומצחינה.

לא חשבו שאל זה תגיע.

תמיד הביטו בגובהה כבבניין גבוה.

ניסו להגיעה אך דמם זב על גבעולה.

ואז עזבוה.

כי את יופיה לא הצליחו לחוש.

היא נשארה לבדה בלי שום עין שצופה עליה.

אט אט התקפל יושרה אל תוך גיבנת.

עד שנפלה.

קוציה נאחזו באדמה.

ואודמה החוויר יותר ויותר ויותר.

היא כמו פרח נובל.

אלך לשקמה.

בעדינות אשא אותה אל אדמה פורייה.

אשקה במעט מים בתקווה אחת קטנה.

שאולי תפרח שנית ואקבל אותה בחזרה.