רציתי שוב לשבת לכתוב לך אבל ההיגיון חזר אליי אחרי כל כך הרבה זמן.

היו בי רצונות אחרים שלא היו לי פעם. העולם איתך היה שונה. כל כך שונה שהמעבר החד הזה לזמן שבלעדייך שרט אותי עמוק.

רק בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש שינוי משמעותי. אני עדיין נמנע מאחרות. אני בינתיים מסתגל לצלקת הזו.

תכף עוברת שנה מהרגע שזה נגמר והאוויר חוזר אליי.

התקופה בהתחלה היתה מזעזעת כל כך. להיות כל כך קרוב אלייך אבל הכי רחוק שאפשר. מעולם לא חשתי עינוי שכזה.

ועכשיו כבר תקופה שפנייך נעלמו מעיניי וזה מרגיש אחרת.

בפעם האחרונה שראיתי אותך נשימתי נעתקה. לא יכולתי לזוז והחום השורף הזה לא נתן לי להירגע.

אבל את היית רגועה. כל כך רגועה שהבנתי שזהו. הייתי תקוע ועזבתי את הנקודה הזאת. אני משתדל באמת. ואת מכירה אותי. אולי לא הכי טוב כמו שאני הכרתי אותך. אני מהאנשים שאכלו ים חרא בכפית במערכות יחסים שהם כבר לא מזהים טעם אחר. ואת היית טעם חדש והיית כל כך טעימה שלא זיהיתי שזה עדיין חרא אבל שפיזרו עליו קצת סוכר.

בהדרגה אני מגלה שאני לא אוהב אותך יותר. אני לא שונא אותך כי באמת שאין לי על מה. בהתחלה כעסתי והאשמתי אבל הבנתי אחרי זמן שזה לא הדבר הנכון לעשות. אנחנו לא בקשר יותר. אני חושב עלייך פחות ופחות בכל יום. השם שלך פחות מעלה לי זכרונות רעים. מנסה לחשוב חיובי וזה דבר שמאוד קשה לי לעשות כי אני תמיד חושב על הגרוע ביותר.

היית לי אפיזודה. היית לי אולי האהבה המהירה ביותר שיכולתי אי פעם לחוש. היית את.

שברת לי את הלב אבל הוא נשבר כבר כל כך הרבה פעמים שיש לי כמויות של סלוטייפ במגירה לכל מקרה. 

אוהב לשעבר, ומקווה למצוא יום אחד את זו שתתאהב בי כמו שאני מסוגל להתאהב.

בן.