Life Time Story

זה לא ההמשך של הסיפור, אלא קטע שכתבתי בעקבות הפיגוע המזעזע שקרה בירושלים. לא זמן רב אחרי הפיגוע, החלו להישמע טענות כנגד היס"מניק שחיסל את המחבל, מבלי שידע אם מדובר בפיגוע או ב"תאונה". מה שעוד יותר מרגיז זה שמשפחת המחבל מאיימת לתבוע את השוטר שהרג את המחבל.

הנשק בוער לי בידיים, אני יודע שהגיע הזמן להשתמש בו.

לפתע אני מבחין בבולדוזר ענקי וחסר רחמים דורס אדם חסר אונים, מענה אותו מתחת לגלגלי הפלדה האכזריים, ומיד לאחר מכן יריות.

כעת אין בי עוד ספק- הוא מנוטרל. אבל החיסול, זה צריך להיות אני.

בשניות לפני שהגעתי ליעד, ראיתי איש מד"א מזוקן אוחז בתינוקת ורודת לחיים ומוכתמת בדם אימה. יצור קטן כל כך, שאין לו שום יכולת להגן על עצמו, ניצל מן התופת, מבלי לדעת שכך הוא מכניס לחייו החדשים את גיהנום היתמות.

אני לא רוצה להסתכל עוד. עכשיו זה התפקיד שלי.

אני מטפס בזריזות על מפלצת הברזל, ודורך את הנשק. אדם אחד כבר עומד שם, ואוחז באקדח. הוא נראה כמי שהוקל לו, ברגע שהבחין בי.

סומכים עלי.

אני מבחין בשטן מבעד לכוונת. הוא אוז בידיים רועדות את ראשו המדמם, המעוות.

שתי שניות ארוכות של נשימה עמוקה חולפות. שתי שניות שבהן מבטנו נפגש.

מבטי שלי, ומבטו הנבזה של השטן.

הוא משפיל עיניים, ומקבל עליו את גזר הדין בהכנעה.

אני נושם עמוקות, כאילו צמא לחיים ברגע שלפני השתלטות המוות על הכל, ובתנועה מחושבת, בדיוק כפי שלימדו אותי בבית הספר לשוטרים, לוחץ על ההדק. הוא נרעד קלות, ואני יורה שוב.

שקט יורד על העולם, אף אחד לא קיים יותר.

ובתוך כל השקט הנורא הזה, אני שומע, את בכי התינוקת שנותרה ללא אמא בעולם, את ההתנשמות המפוחדת של האדם ההוא, רגע לפני שנעלם מתחת לגלגלי הבולדוזר, אני שומע צרחות, בכי, ובתוך כל אלה, אני שומע את נשיפתו האחרונה של הרוצח.

זה נגמר, עד הפעם הבאה.