Life Time Story

הפעם פרק ארוך ומגובש יותר, תיהנו!

פרק 2 - תחילת הסוף.

צליל חריקה איטי נשמע כשתום פתח את דלת העץ השרוטה, ופסע לתוך הבית.

"אימא?" שאל תום, "את פה?".

שום תשובה לא נשמעה, ותום הניח שאימו מבקרת את אחת מהשכנות, או עסוקה בקניות לקראת יום שישי. תום חשק את שפתיו, מנסה להשתיק את רגשות האשם שעלו בו. הוא לא רצה להיעלם, וששוב אימו תדאג לו. בימים האחרונים הוא היה לא הוא, אם לומר את האמת. הוא לא רצה להכאיב לאימו שוב, אבל ההזדמנות שאורי דיבר אליה נשמעה לו כל כך מציאותית. לראשונה מאז הרבה זמן, הוא הרגיש שאולי, אולי יש לו סיכוי לראות אותה. את אנג'ל.

הוא פנה לעבר המטבח במהירות, ושלף דף מאחת המגרות. באותה מגירה הוא מצא גם עיפרון, והוא שירבט בזריזות פתק שמסביר את המצב.

אמא,

אני ממש ממש מתנצל על מה שקרה היום, זה לא יקרה שוב.

אני חייב לצאת, אבל אני מעריך שאני אחזור בלילה.

אל תחכי לי, תנוחי.

תום.    

בתקווה שהדבר ירצה את אימו, הוא יצא מן הבית הקטן, והזדרז להגיע למתפרה השכונתית. ליד שולחן תפירה, אוחזת בבד משובץ כמיטב מסורת שנות השבעים המאוחרות, ישבה אישה מבוגרת ששיערה הארוך היה אסוף בתסרוקת מהודקת היטב.

תום פסע פנימה בצעדים מהוססים, שנשמעו היטב על רקע השקט התמוה במקום. אפילו מבלי להרים את ראשה ומבלי להפסיק לתפור, שאלה אותו האישה המבוגרת בקול צרוד: "איך אוכל לעזור לך, ברנש צעיר?"

"אה, שלום, כן," תום היה מבולבל מעט מפנייתה המוזרה של הגברת אליו. "אני זקוק לחליפה להערב. להשכרה."

הגברת התרוממה באיטיות מכסאה, ותום הוסיף: "ושתהיה הכי טובה שיש לך, לא משנה המחיר." הגברת הכפופה הינהנה ופנתה למחסן שבירכתי החנות.

אם אורי באמת מתכוון למה שהוא אומר, זאת יכולה להיות הפעם היחידה שבה יראה את אנג'ל.

"ואין דבר חשוב יותר מרושם ראשוני..." הוא מילמל לעצמו, נזכר במילות אימו. היא כבר מילדות היא חינכה אותו ליצור רושם ראשוני טוב על כל מי שפגש. הוא עצמו ראה את זה די מיותר, והשתמש בעצה הזו רק כשרצה להשיג עבודה מזדמנת.

"מה אתה אומר, בחור? לא שמעתי..." הגברת הזקנה חזרה מהמחסן, אוחזת קולב ומעליו שקית שחורה וארוכה לשמירה על איכות הבגדים.

"לא כלום," תום השיב במהירות. "זו החליפה?"

"אהא. כמו שביקשת, הטובה ביותר, כמו בפירמות הנחשבות ביותר." היא אמרה כשבקולה זיק של גאווה במרכולתה.

תום הוריד את השקית מעל הקולב, וידע שזה בדיוק מה שהוא צריך. החליפה השחורה ומתחתיה חולצת הפשתן הלבנה בהחלט יעשו את העבודה. הוא יראה כמו מישהו חשוב שיש לו סיכוי עם אנג'ל, ולא כמו מישהו משכונה צדדית בעיירת פיתוח.

"זה נהדר, אני אקח את זה." הוא אמר ומיד הוציא חבילה של שטרות מכיסו והניח אותם על השולחן. "אני מניח שזה יספיק?"

"הממ... כן, בהחלט. אם תרצה ללבוש את החליפה כבר עכשיו, יש תא מדידה בדיוק שם, בפינה."

"תודה, חסכת לי הרבה צרות". תום חייך, פנה אל עבר תא המדידה והחליף את בגדיו. כשיצא החוצה והביט במראה, הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי. זה מצא חן בעיניו.

"טוב, תודה על הכל." הוא אמר, זרק את בגדיו לתוך שקית והרים אותה. כשהגיע למפתן הדלת, הזקנה המוזרה פנתה אליו.

"הי, בחורצ'יק! דע לך, שלדבר לעצמך זה הסימן הראשון לאי שפיות."

תום אפילו לא הסתובב אחורה. הוא חש בצמרמורת מוזרה מטפסת במעלה גוו.

"אני אזכור את זה." הוא השליך מילים ריקות רק כדי לחתום את השיחה המוזרה הזאת, ומיהר לעזוב.

"פששש, לא רע..." אורי טפח על כתפו של תום כשזה נכנס לרכב.

"אם כבר, אז כבר." תום משך בכתפיו, ואורי התניע את הרכב, והתחיל לנסוע.

"תגיד," תום לא יכל להתאפק, "לאן אנחנו בדיוק נוסעים?"

"מה, אתה נורמלי?!" אורי השיב בצחוק, "עדיך כבר שתשאל במה אנחנו נוסעים!"

תום, שמיהר כל כך אפילו לא שם לב למכונית המפוארת שנסעו בה. הוא היף מבט אחד על הסמל המוטבע על ההגה, ועיניו נפקחו לרווחה.

"אתה לא רציני! קדילאק? איזה שנה המודל הזה?" הוא בחן באריכות את כיסויי העור שעל המושבים ואת מראות הצד המבריקות.

"חדשה מהניילון, בנאדם. הדודים ה-אהמ-אמידים-אהמ שלי קנו אותה ישר מהסוכנות. אני רק מחזיר אותה לתל אביב, אני כבר אודיע להם איפה אני מחנה."

"לא להאמין, כל הטוב שאפשר לבקש ביום אחד. מה עוד יקרה?" תום חייך ונשען אחורנית על המושב שלו.

"טוב, אז תרשה לי להפתיע אותך." אורי אמר כמי שחובק פצצה מתקתקת, "בתל אביב יש בכורה לסרט חדש, וכל המי ומי יהיו שם. ירשו כמובן להמונים להריע לשחקנים הראשיים ולמפורסמים שיגיעו, מצידי השטיח האדום. וציפור קטנה לחשה לי, שגם אנג'ל תהיה שם."

תום הרגיש כמו מי שהחיים חייכו אליו, והוא עצם עיניים ואמר, "נראה שהדברים הטובים להיום עדיין לא נגמרו."

"מזל שבאנו יחסית מוקדם, מפה אפשר לראות את כל ההצגה." אמר אורי. שניהם עמדו מרחק צעד אחד מהשטיח האדום, שהסב אליו את כל הזרקורים. האנשים הצטופפו משני צידיו של השטיח הרחב, מצפים לראות, אולי אפילו לגעת במושא הערצתם.

אך עיניו של תום חיפשו רק אחת, אחת שמלבדה אין אחרים בעולם.

לפתע כבו כל האורות חוץ מהזרקורים שהאירו את השטיח האדום. ברקע נשמעה מוזיקת הנושא של הסרט החדש. הכרוז מילמל כמה מילים שתום לא הבין. עיניו לא הפסיקו לחפש אותה, אבל החושך הפריע להן.

ופתאום הוא שמע את הכרוז, חזק וברור: "גבירותיי ורבותי! קבלו בבקשה את האחת היחידה, השחקנית הראשית בשובר הקופות החדש של הקיץ, אנג'ל בר-אל!"

הכל השתתק. כולם מסביבו קפצו ופערו את פיהם בצרחות שמעולם לא הגיעו אליו. הוא כבול אל עצמו, לא מסוגל להניע שריר, ולא רוצה להניע שריר, כדי לאל לפספס שום רגע מהמחזה האלוהי שהתנגן רק עבורו.

שובל שמלה לבנה נגרר על הארץ, מלווה זוג רגליים עדינות שהילכו בחשש זו אחרי זו, לקצב מילות השיר שהתנגן ברקע:

"כמה בר מזל הירח שהבחין בך, שולח נשמתי לרגלי האיילה,"

שמלתה הייתה משובצת אבנים מנצנצות, כמו כוכבים בשמי הרקיע שמהם ביקש אותה.

"אל תלכי גם הפעם, הישארי עוד דקה,"

לא, שלא תלך. שתישאר, בבקשה. זה כל מה שהיה בליבו לבקש, כשהתבונן בשערה הארוך והשחור כעורב, חלק כמשי ויקר כמותו.

"הפחד חוזר, לא אתן לו לקחת אותך,"

אל תפחד, אין עוד הזדמנות, תאזור אומץ ו... ומה? מה יוכל לעשות? איך יוכל לפרוט על רגשותיה בדרך שבה תרגיש שהוא לא סתם אחד?

"בעיניך יש ניצוץ מוזר..."

לא מוזר. מהפנט. איך אפשר שלא להתמכר לעיניים החמות הללו, האמיתיות, והמסתוריות? היא הלכה והתקרבה אל המקום שבו עמד, מפזרת נשיקות לכל עבר ומנופפת בידה לכל מי שרק ביקש. הנה, עוד רגע תחלוף ההזדמנות, אבל מה יוכל לעשות אדם אחד שאהבתו בלתי אפשרית? איך יוכל לזכות לתשומת ליבה?

לא, זה בלתי אפשרי, הוא אמר, מוותר, ובאיטיות, ידו נשלחה קדימה, מבקשת לגמוע את תחושת צעיפה המתבדר ברוח בקלילות אין קץ, מבקשת פעם אחרונה לפני הסוף, להאמין שזה אפשרי. 

"את מה שאמרתי בחלומותיי,

 את שהתוודיתי בחלומותי,"

היא הלכה והתקרבה, לא מבחינה בידו של האדם המיוסר שעצם את עיניו בכאב והתמסר למגע צעיף המשי הקסום שלה חולף על עורו, ולצליל הפעומונים העדינים שהיו רקומים אליו.

"האם עלי לומר זאת גם לך?"

פתאומיות מחרידה הפרה של שלוותו של תום, והוא פקח את עיניו בבהלה. בין חוט הצמר האדום שהיה קשור לידו של תום לבין עורו, נתפס אחד מהפעמונים שנרקמו לצעיפה.

בהצלחה מחר למי שנבחן בלשון! (וגם לי=])