Life Time Story

פרק 5 : חיית פרא

"אני לא מאמין!" אורי לחש, נדהם.

"מה יש?" למרות שהתאמץ להסתיר זאת מקודם, תום התעניין לא פחות מאורי לדעת מה יש מאחורי החומה.

"תעלה ותראה בעצמך." אורי השיב, לא מסוגל להסיט את מבטו ממה שראה.

למרות שהסולם היה מעט רעוע, תום התחיל לטפס מצידו השני, וכשהגיע למעלה, הוא התבונן על פניו הנדהמים של אורי, ואז על מה שהסתכל עליו, ואז - הוא כמעט נפל מהסולם.

"בשם אלוהים! זה סט צילומים ענקי!!!" הוא אמר חלושות לאחר שהצליח להתייצב.

והוא אכן היה ענקי. עשרות בניינים מפוארים עמדו שם בגאווה, עם מרפסות גדולות, וגינות מטופחות, ורעפים מבריקים, שגרמו לתום צביטה קטנה בלב, בעודו נזכר בבית הקטן והעלוב שהוא גר בו.אך זה לא היה הכל, משמאל לבתים העומדים בשורה, ניצב מדבר מאולתר, וכעת הפעלולנים ביצעו בו דימוי של סופת חול. בהמשך, עבדו פעלולנים נוספים על סצנות של שריפת בני אדם באש קרה, קפיצה ממקומות גבוהים, ודברים נוספים שתום בכלל לא הבין למה הם נחוצים. במרחק לא רב משם ניצבה רכבת משא, שנעה במהירות על מסילת ברזל ארוכה, שבסופה תחנת רכבת אמיתית להפליא, שבדיוק ישבו בה כמה ניצבים, משננים את הטקסט שלהם. תום עוד הספיק להעיף מבט חטוף בכל מה שלא תואר כאן, ובמיוחד התעניין באולם גדול שעמד רחוק מאוד מהם, והיה נעול בדלתות ברזל כבדות. בצידה הימני של הדלת, היה חלון מרובע שנראה כמו חלון במטוס. לפני שהספיק להרהר בכל מה שראה, נשמע קול של עץ נשבר, אורי העיף בתום מבט חטוף ומבוהל, ובתוך פחות משנייה, הם נפלו על הארץ, כואבים ודואבים.

"אמרתי לך שהסולם עלול להישבר, אמרתי או לא אמרתי?" תום אמר בזעף, ממשש את פרק ידו הכואבת. "אני חושב שזה נקע" הוא הוסיף, ועיווה את פניו בכאב.

"אתה חושב שנקעת את היד,אה? תגיד תודה!" אורי השיב, בקושי מסוגל לקום, "אני חושב שאני לא אוכל לשבת עוד לעולם..."

תום הביט בשעונו, ונוכח לדעת שהוא מאחר לעבודה.

"טוב, אורי, אל תחשוב שלא אכפת לי מה...מממ... פציעה שלך, הייתי אומר. אני פשוט מאחר לעבודה, אני חייב לרוץ." תום התנצל ופתח בריצה לכיוון המפעל לתרופות בו עבד. עבודה מתסכלת ביותר לכל הדעות, במיוחד לאדם יצירתי כמו תום.

המחשבה הזאת עלתה במוחו פעמים רבות, וגם כעת, לא לפני ששמע את אורי רוטן: "כן, זה בסדר, תשאיר אותי פה, צולע כמו חתול דרוס!"

זמן העבודה של תום חלף בעצלתיים. הוא התבונן בשנאה בבניין האפור והמחניק שעבד בו. רעש המכונות שיגע אותו, כמו בעינוי סיני מתמשך. אך עם הזמן הוא למד לאטום את אוזניו ולהתרכז בעבודה.

להעמיס, לסדר, לאטום, לשלוח, להעמיס, לסדר, לאטום, לשלוח.

נו, תום, איפה היצירתיות שלך עכשיו? הוא היה חושב לעצמו בסרקסטיות, אתה מתנוון פה, אידיוט. מתי תהיה הפריצה שלך, שאתה כל כך מחכה לה?

אבל הוא המשיך לעבוד, כי עבודה זה כסף, וכסף זה אוכל. כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו.

לא עברו מספר ימים, ותום שקע במרה שחורה. היה מטייל לבדו במדבר הפתוח, יותר משוטט מאשר מטייל. פעם אפילו הבחין בנמר, אחד הבודדים שעוד חיו בארץ. גם לאחר שנים הוא זכר את התחושה, לעמוד קפוא מול העוצמה החייתית של הנמר שנעץ בו זוג עיניים חומות וגדולות, חודרות. הוא חש את הדם מפעם ברקותיו, את האדרנלין שזרם בגופו. תחושה נדירה, משכרת, ממכרת.

הנמר תלה בו מבט משועמם, והסתלק, מחליט שבן האנוש הטיפשי לא ראוי לתשומת לב.

אותה תחושה בדיוק הרגיש כשהתבונן לראשונה בעיניה של אנג'ל. הדמיון ביניהן לעיני הנמר כמעט הפחיד אותו. היא הייתה כמעט לא אנושית. ולכן אולי התאהב בה.

לא, לא התאהב. 'התאהב' היא לא מילה מספיק חזקה כדי להסביר את מה שקרה לו. הוא הרגיש שנשמתו נקשרה בנשמתה, שגורלו נקשר בגורלה. הרגשה של חיים נוספים שנמצאים בתוכך, אי שם.

באחד מן הימים תום שכב במיטתו והקשיב לרדיו, והטלפון צילצל בקול צורם.

"הלו?"

"שלום, אני מדברת עם תום כהן?" אמר קול נשי מלא חשיבות עצמית.

"כן."

"מדברת העוזרת האישית של אנג'ל בראל. הצילומים לסרט החדש של גברת בראל מתחילים מחר. תבוא, תציג את עצמך בפני השומר, והוא יניח לך להיכנס. אני מניחה שהכל ברור?"

"כן , כן ,ברור." תום אמר, מנסה לרסן את שמחתו.

"נהדר. בהצלחה מחר."

תום הניח את השפורפרת על כנה, שתק לרגע, ואז טילפן במהירות לביתו של אורי. איש לא ענה, וממש לפני שתום התיאש וטרק את הטלפון, הוא שמע קול מנומנם וצרוד: "מי זה?"

"תום, מי זה?"

"קובי, השותף של אורי." ענה הקול המנומנם, "אורי בדיוק נסע אליך."

"נסע?"

"כן, הוא קנה את הקדילאק של הדודים שלו, מחיר מציאה."

"טוב, תודה, ביי."

הוא עוד לא הספיק לפתוח את הדלת וכבר שמע מכונית מחנה בקול חריקה מחוץ לביתו.

"הי, תום!" אורי נופף בידו, כשעל פניו מרוח חיוך מאוזן לאוזן.

"מזל טוב, אני רואה שסוף סוף מצאת חברה." תום צחק ונשען על המכונית המבריקה.

"חה -חה, ממש שנון, אידיוט." אורי אמר בלעג, "באתי להשוויץ קצת לפני שאני נוסע להורים שלי, אימא שלי החליטה לעשות ארוחה משפחתית דווקא עכשיו. מטורפת לגמרי."

"שיהיה בהצלחה." אמר תום בכנות, כי זכה להיכרות עם משפחתו המורחבת ועתירת האנרגיה של אורי.

"תודה, אני זקוק לזה." אורי הינהן והפעיל את המנוע ששאג בתגובה, כמו חיה המתכוננת לצוד.

"אה, ודרך אגב," תום נזכר לפתע, "בעוד שבוע תבוא לאסוף אותי, הצילומים מתחילים."

"אין בעיות, נתראה!" אמר אורי ונסע משם.

תום התבונן בקאדילאק ובענני האבק שעפו לצד גלגליה, ואז פנה חזרה לביתו, מהרהר במה שצופן לו העתיד לעוד שבוע.

הימים חלפו ביעף, וכמעט חצי מהקיץ עבר. תום ישב על הנדנדה הגדולה שבנה בעצמו וקבע בגינת ביתו, ובידו עיתון. לאחר כמה דקות של קריאה הוא נאלץ להודות שהעיניים רצות על פני המילים מבלי להבין דבר, כי בעצם, מחשבותיו נתונות לדברים שונים לגמרי. אך למרות זאת, הוא המשיך בקריאה, ולו רק כדי לשמור על ניצוץ של שגרה ביום יוצא הדופן הזה.

קול של חריקת בלמים העיר אותו ממחשבותיו. הוא הניח את העיתון, וכעבור מספר שניות כבר התרווח במושב העור לצידו של אורי.

"סע" הוא פקד עליו, מתוח. אורי העיף בו מבט, מחליט שלא לומר דבר, והניע את המכונית.

הם נסעו בשתיקה עד שחנו במקום הסמוך לאתר הצילומים, ואז פנו לכיוון שער בולט, שכל כולו פיתוחים ופיתולים מברזל בוהק. השער נפתח לקראתם בקול חריקה גבוה, וכשעברו בו, הבחינו בשומר גבוה לבוש מדים שחורים, ששאל אותם בקול עבה: "שמות?"

תום כיחכח בגרונו ואמר, "אני תום כהן, וזה..." עוד לפני שהציג את אורי, השומר המגודל הינהן והחווה בידו על מנת שיכנסו.

כשהם פסעו באיטיות אל תוך כל העושר עוצר הנשימה שמסביבם, סינוורה השמש את עיניו של תום. הוא הסיט את מבטו, שנפל על שורה ארוכה של אוהלים לבנים. בראש כל אחד מהאוהלים הללו ניצב שלט, לבן אף הוא. תום התבונן על אחד מהשלטים, שעליו נכתב: "אוהל ניצבים מס' 5". מתחת לשלט, היה שלט נוסף, שעליו שלוש מילים משורבטות בטוש אדום : "שמור - תום כהן".

"בוא." תום הצביע על השלט וכבר החל להתקדם לכיוון האוהל, משאיר את אורי מאחוריו. הוא לא הופתע כלל וכלל. אנג'ל בראל נודעה בכך שהתייחסה לאחרים כשווים לה, ושתמיד ידעה להודות בטעויות ולבקש סליחה.

תום נכנס אל האוהל, שכלל זוג כיסאות מרופדים, ושידה גדולה שאליה הייתה מחוברת מראה. על השידה נח פתק מקופל. תום הרים אותו, וידיו רעדו כשקרא אותו.

אני מקווה שהמקום מוצא חן בעיניך.

ושוב - סליחה על המבוכה שנגרמה לך באשמתי בטקס הבכורה.

אנג'ל בראל.

החתימה המסולסלת נחה בשולי הדף, נוסכת ביטחון בליבו של תום. הוא היה בטוח שאם יבקש לדבר איתה, היא לא תסרב. אבל מה יאמר לה? בקושי הספיק להרהר בכך, ואורי נכנס אל האוהל ואמר: "תום, יש סצנת אש שמצטלמת בחוץ, אתה חייב לבוא לראות!"

תום טמן את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא החוצה. לפתע נשמעה צרחה. תום רץ במהירות בעקבות הקול, ואז הוא ראה.

אנג'ל הייתה שם, לכודה בשריפה קולנועית מבוימת היטב. איש הפעלולים המשופם נראה מרוצה מעצמו. השריפה הייתה משכנעת מאוד, אך נשלטת. חומר הדליקה היה אמור לשמור על האש באותו מקום, כדי שלא תתפשט. אנג'ל רצה ממקום למקום כאיילה מבוהלת, צורחת באימה. הבמאי ישב בכיסאו וחייך בהערכה. אנג'ל שיחקה את התפקיד היטב. גם כל שאר הצופים מסביב נראו מורשמים מיכולות המשחק שלה.

אבל משהו בסיטואציה היה מוזר. תום לא הבין איך אף אחד לא רואה את העינים של אנג'ל, שהתרוצצו באימה בחוריהן, ואת הצרחות שלה, שהיו כל כך, כל כך אמיתיות.

פרק ארוך, אבל ממש מושקע.. מחכה לתגובות