Life Time Story

הכל היה מעורפל. היא גיששה בידיה, מחפשת אחר דבר מה מוצק, אבל האד המוזר שמילא את הכל רק חלף בין אצבעותיה שניסו לתפוס אותו. היא אחזה בחוזקה את בובת הסמרטוטים המוכתמת, מאמצת אותה אל ליבה. כך עשתה תמיד כשפחדה.

פתאום החל האד המוזר לשקוע, עד שהפך לענן סמיך מתחת לכפות רגליה היחפות.

היא פסעה בהיסוס צעד אחד קדימה, פוחדת ליפול דרך הענן שעליו עמדה. היא פרשה את ידיה לצדדים, כמהלכת על חבל דק, וקפצה קדימה. למרבה הפתעתה, הענן לא היה קשה כמו אבן, אלא שקע מעט, ואז חזר לעצמו, כמו קפיץ גדול.

פתאום, יד חמה התגשמה בתוך ידה שלה. היא הביטה על אדם זקן, שזקנו הלבן השתפל מטה, כמעט עד רגליו היחפות. הוא הפנה אליה את עיניו הכהות, התכופף מעט ואמר בקול עמוק: "שנלך?"

היא הנהנה, ברוגע מוחלט, שמה את מבטחה באיש שהוביל אותה אל מקום לא ידוע.

"יש לי משהו עבורך." הוא אמר לפתע, התכופף אל רצפת הענן, ובן רגע צמח עליה ורד אדום יפהפה. הוא הושיט יד אל הורד, ובתנועה אחת מהירה, קטף אותו. תוך שניות הורד קמל, וראשו התכופף והתכהה.

"בבקשה." הוא אמר כשהושיט לה את הורד הנבול.

"אוי, הוא מת..." היא מלמלה בצער, וליטפה את הורד באצבעה.

"זה לא משנה, אם הוא מת. את יכולה לעזור לו."

לפתע עיניה אורו. "באמת? אני יכולה?"

"כן." הוא אישר, ואז אמר: "הו, הנה הגענו."

לרגע היא לא ראתה דבר, אבל אז הם צצו. אנשים. אנשים צוחקים זה עם זה, אנשים יושבים על יד שולחנות עמוסים וכותבים, ילדים משחקים בקלאס, אנשים בוכים, והיה שם אפילו ילד לבוש במעיל גדול ונעליים צבאיות, ששיחק עם עכבר לבן בתופסת. היו שם עצים מכל סוג, ופרחים צבעוניים, וחיות מכל סוג שחיו זו עם זו בשלום. נחלים צלולים פכפכו בקול נעים, כעופר צעיר בחן בהם את השתקפותו.

"איפה אנחנו?" קולה רעד. מעולם לא ראתה כל כך הרבה דברים יפים במקום אחד, "מה המקום הזה?"

"שום מקום, כל מקום." הוא אמר בפשטות.

"אני לא מבינה."

הוא חייך, ועיניו הטובות השרו עליה תחושת ביטחון. אז, הוא טפח באצבעו על האזור שבין אפה לפיה, ותחושה מוזרה אפפה אותה. תחושה של הבנה, מעין ידיעה עמוקה כל כך, שקשה לתאר במילים. זה כאילו ימלאו את ראשך בבת אחת בכל סודות היקום, ואתה תיאלץ, לבדך, להתמודד עם הידע הזה, שכמו שהוא נפלא, כך הוא נורא.

"אני מבינה." המילים פרחו מפיה, מבלי שאפילו התכוונה לכך.

והוא, רק חייך את החיוך המסתורי שלו, החווה בידו ושאל: "שנמשיך?"

היא הנהנה, והם המשיכו בטיול. עיניה בקושי הספיקו להכיל את השפע שהציף אותן.

"כאן, כל אחד מקבל את משאלת מצפונו. התבונני מסביב ותראי." הוא אמר, והיא התבוננה. לפתע נפלו עיניה על אדם הכבול לשלשלאות כבדות, היושב בחוסר מעש, ומדבר עם ילד קטן שמחזיק ביד אימו.

"משאלת מצפון." היא אמרה, מבינה את המשמעות של המילה.

"נכון," הוא השיב, "כאן תתמלא רק משאלה כנה, שמקורה במצפון האדם. אבל כמובן, שכל זה לא משנה לגבייך."

"למה זה?"

"כי את טהורה. והטהורים מקבלים כנפיים."

התרגשות פיעמה בתוכה, והיא מלמלה, "כנפיים."

האיש הזקן שלח מבט אל האופק, ועיניו נצצו. "אני מצטער שלא הצלחתי להגן עלייך. החיים הקצרים שעברת, הסבל, ההתעללות, הכל. אני מצטער, מצטער כל כך. בני האנוש רואים בי מלאך, אבל אני לא. את מלאך, ילדה, את טהורה יותר מכל צדיק במקום הזה."

"מלאך?" עיניה נפערו בתדהמה, ומבלי שתשים לב, הורד הנבול שבידה החל להחדש ולפרוח.

"תמיד רצית לברוח, תמיד." הוא הסב את מבטו רב השנים אליה, ובפעם הראשונה מאז ראתה אותו, הוא נראה עצוב. "עכשיו את יכולה לברוח, לאן שאת רוצה. תמיד רצית כנפיים, נכון, רוז?"

מוקדש לרוז פיזאם זכרה לברכה,

מלאך.