פרק 7: יוצא דופן
הוא פשוט קפא, בתנוחה המגוכחת הזו, כשצווארו מתוח עד קצה גבול היכולת. הוא ידע שעליו להזמין אותה להיכנס, לדרוש בשלומה, או לפחות לעשות משהו, אבל קולו בגד בו. שניות ארוכות הם נותרו כך, מביטים זה בזה, ואז, היא השפילה את מבטה, ואמרה בקול חלוש: "סליחה על ההפרעה, רק רציתי להודות לך על מה שעשית היום. אני מקווה שלא נפגעת בניסיון לעזור לי."
תחושת אופוריה חמימה התפשטה בקרבו למשמע קולה. הוא רצה לומר משהו שירשים אותה, משהו שיביע ולו רק קמצוץ ממה שהוא מרגיש כלפיה, הוא נשם עמוקות, ואמר: "אה...אין על מה, זה... בסדר, רק כוויות..." הוא גימגם באופן בלתי נשלט, ולאחר שסיים עוד המשיך להניע את פיו כמו דג מחוץ למים.
שוב שררה שתיקה, והפעם, המושיע ממנה היה לגמרי בלתי צפוי.
"גברת בראל, שבי בבקשה," אורי התעשת, והציע לאנג'ל את הכיסא שלו. אנג'ל מילמלה כמה מילות תודה, והתיישבה על הכיסא. היא הייתה כל כך אחרת מאיך שציפה שתהיה.
בסרטים תמיד הייתה נועזת וחסרת כל פחד, והנה, במציאות, היא מתביישת אפילו לדבר עם ניצב עלוב כמוהו.
"את בסדר?" תום שאל, והיא, בתגובה, הינהנה בשקט.
"את חיוורת כמו סיד," אורי אמר, "אני אלך להביא לך כוס מים." הוא הסתלק במהירות מן האוהל, ולתום הייתה הרגשה שהוא יודע למה.
אנג'ל השעינה את גבה על הכיסא, ותוך כדי כך, פניה נגלו אליו במלוא יופיים. הן נראו כמי שנוצרו בידיו של פסל מוכשר. העיניים הגדולות והכהות, השפתיים המשורטטות, עצמות הלחיים... יצירת מופת עוצרת נשימה.
"פגשתי הרבה אנשים בחיים האלה. חלקם תיעבו אותי, חלקם העריכו אותו, מקצתם אהבו אותי באמת. אבל אף אחד מהם לא היה עושה עבורי את מה שעשית היום. למה עשית את זה?"
השאלה הפתיעה את תום, גם כי הוא הרגיש בה קמצוץ של האשמה.
"יכולת למות." הוא אמר בפשטות.
"גם אתה יכולת למות." היא אמרה בתשובה.
"אני לא יכול להניח לך... כלומר, לאף אחד למות מבלי לעשות דבר. אם כבר למות, אז לפחות בניסיון להציל חיים של אחרים, לא ככה?"
חיוך קטן עלה על פניה.
"אתה צודק. ובכל זאת, אתה יוצא דופן." היא נעשתה מהורהרת. "אני לא יודעת איך להודות לך."
"לא, אין צורך."
"בוודאי שיש צורך, אל תדבר שטויות. תן לי לחשוב רגע..." היא תופפה באצבעותיה על משענת הכיסא, והסתכלה על סט הצילומים מחוץ לאוהל הלבן. אז חייכה, ואמרה: "אני יודעת! מה דעתך על סיור בסט הצילומים הגדול והחדשני ביותר בארץ? לך ולחבר שלך, ששמו - ?"
"אורי." תום אמר במהירות, "אנחנו נשמח, אבל את נדיבה יותר מדי, באמת. אין צורך שתביאי במיוחד בשבילנו מדריך שיראה לנו את המקום, ממש לא צריך..."
"על מה אתה מדבר?" היא צחקה, "לא התכוונתי שמדריך יראה לכם את המקום. אני אסייר אתכם." היא אמרה בפשטות, כאילו הדבר כלל אינו מיוחד.
"מה? את?" הוא גימגם, "אני לא רוצה להפריע לסדר היום שלך, באמת..."
"אין לך ברירה. זה המעט שאוכל לעשות עבורך." היא אמרה בהחלטיות, וקמה מכיסאה. "היום בשמונה בערב זה בסדר?"
"כן, בסדר." הוא ענה, וניסה לקום אף וללוות אותה אל מחוץ לאוהל. אך ברגע שרגליו נגעו בקרקע, פקד כאב חד את רגליו, וקריאת כאב פרצה מפיו. הוא הרגיש די מטופש כשהיא עזרה לו להתיישב שוב על המיטה.
"תודה." הוא מילמל בבושה, מקווה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו חיים.
"זה בסדר, אחרי מה שעשית היום, זה באמת כלום." הוא חייכה חיוך שובה, לחצה את ידו, והם נפרדו לשלום, כשתום לא מסוגל להוריד את עיניו מדמותה המתרחקת.
כמה דקות חלפו בדממה עד שאורי נכנס אל האוהל.
"שיערתי לעצמי שהיא לא תישאר הרבה זמן. הנה, קח, הרופא ביקש ממני לתת לך את אלה." תום הסב אליו את מבטו וראה שהוא נושא בידיו זוג קביים מעץ. "זה רק לשבוע-שבועיים, עד שהברכיים שלך יחזרו למצב נורמלי."
"אה, בסדר." תום אמר, ואז נזכר בויכוח שנקטע כשאנג'ל נכנסה אל האוהל. הוא הרגיש כאילו זה קרה לפני ימים רבים, ולא לפני כמה דקות. "אני מצטער על מה שהיה קודם. אתה צודק, הייתי אידיוט, אבל פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי."
"עזוב, אלה החיים שלך, לא שלי." אורי אמר, מעט בעוקצנות. "נו, אז איך היה?" הוא שאל אותו.
"מה?"
אורי העיף בו מבט משועשע, ופנה לאסוף את חפציו אל תוך תיק גב שחור. "שאלתי איך היה."
"אה, זה..." תום העביר את אצבעותיו בשערו, "היא הזמינה אותנו להיום בערב, לסיור על הסט, אני חושב..."
אורי פלט נחרת צחוק משועשת בעודו דוחף כמה דפי תסריט מקומטים אל תוך תיקו. "אתה חושב? זה כבר טוב. אבל בכל זאת, אתה במצב קשה, בזה אין כל ספק."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life_time_story