Life Time Story

מצטערת שהתעכבתי עם הכתיבה של הפרק. עברתי עליו הרבה פעמים, ובינתיים, זה הפרק שאני הכי מרוצה ממנו. תגיבו :)

פרק שלישי: שמונה מלאכים על כביש, ודניאל

זה הרגיש כאילו העולם כולו החשיך.

אנג'ל לא הבחינה בפעמון העדין שנתפס בחוט האדום שהיה קשור לזרועו של תום. היא גם לא הבחינה בפניו המבועתים של תום, שהשתתק, לא יודע מה לעשות.

אם ישחרר את הפעמון מהקשר שנוצר, הוא ישחרר איתו גם את הסיכוי הנדיר ליצור עם אהובת ליבו קשר עין.

אם יאחוז בצעיפה, זה יראה כאילו הוא עושה זאת בכוונה, והדבר יתפס כמעשה ברוטלי וחסר נימוס.

עוד לפני שהספיק להתלבט באפשרויות שהיו לו, הוא הרגיש במשיכה עדינה וכמעט בלתי מורגשת בידו. אנג'ל המשיכה ללכת לאורך השטיח, לא מודעת לעובדה שמאוחריה הלך בהיסוס בחור מהופנט, שחשש להפר את שלוותה של זאת שאהבה נפשו.

קצב הצילומים גבר, כולם הסתכלו רק על שניהם.

תום ידע שחלום כמו זה לא יוכל להימשך לנצח. הוא עצר באי רצון, חושש מהבאות. אנג'ל עשתה עוד צעד אחד, ומיד הרגישה שצעיפה נמתח.

היא הסתובבה, וכשהבחינה בצעיר שעמד מאחוריה, עיניה הגדולות התרחבו בהפתעה. היה משהו מוזר בבחור הזה, בדרך שבה הסתכל עליה. הוא הביט היישר אל תוך עיניה, והוא נראה כמי שהוזה, חולם בהקיץ.

תום התבונן בעיני הלילה התמימות שהביטו בו בסקרנות. הוא חש צורך להסביר מדוע הוא הולך אחריה בגסות שכזו, אבל לשונו בגדה בו. במקום זה, הוא הרים באיטיות את ידו הימנית, שבה הסתבכו זה בזה הצמיד האדום שלו והפעמון הכסוף שלה.

עיניה בחנו במשך שנייה ארוכה את ידו, ואז, פניה צחקו לנוכח התקרית המשעשעת. היא הושיטה את ידה, ופלתה בזהירות את הפעמון מתוך הסבך. תחושת אצבעותיה על עורו של תום שילחה בו צמרמורת.

אז, היא הרימה מבטה אליו ואמרה בחיוך נבוך, בקול שנשמע לו כשירת מלאכים: "מצטערת".

היא הסתובבה ללכת, והעולם חזר למסלולו. אמנם זה היה אך טבעי שלאחר שהמקרה הסתיים תום היה חוזר לצד השטיח האדום, אך הוא נותר שם, עומד בלי כל יכולת לזוז, ובלי כל רצון לזוז.

הוא המשיך לעמוד שם ולצפות בגבה המתרחק של אנג'ל, שהניפה את ידה להנה והנה, מעלה חיוכים על פני מעריציה.

"הי, אתה שם!", קול צורם הפר את שלוותו, ותוך שניות כבר אחזו בו שני מאבטחים מגודלים למראה, סוחבים אותו הרחק מהשטיח האדום, ומאנג'ל.

כעת, נותרה לו רק משאלה אחת.

"שתסתובב," הוא התחנן בליבו, "שתסתובב..."

עוד לא סיים לומר תפילתו, וכבמטה קסם, פני המלאך של אנג'ל פנו לעברו, ועטו ארשת של דאגה, למראה המאבטחים שסחבו אותו בברוטליות שלא הייתה נחוצה במקרה זה.

תחושה מוזרה של אושר התפשטה בחזהו של תום, שולחת תדרים של חמימות נעימה אל תוך ליבו. הדאגה של אנג'ל למצבו נגעה לליבו. אך הוא לא התכוון שתדאג לו, הוא לא רצה שתדאג כלל.

תום חייך, ברגע של העזה, לעברה של אנג'ל, וארשת הצחוק שבה אל פניה. היא החזירה לו חיוך חם והפנתה אליו את גבה שוב, מחייכת אל הקהל הצופה בה.

לא עברו כמה שניות, והיא נבלעה בתוך אולם הקולנוע החשוך, מותירה מאחוריה מאות מעריצים, ואוהב אחד, שחייו, וגם מותו, השתנו מאותה פגישה גורלית, לעד.

"אני לא מאמין!" קרא אורי בהתפעלות, אחרי שהשומרים שיחררו את תום, "איך עשית את זה?"

תום רק משך בכתפיו, והעלה על פניו חיוך קלוש, עדיין מנסה לעכל את מה שעבר עליו.

"הי, תראה את זאת," אורי הסב את תשומת ליבו של תום אל אישה נמוכה ומלאה למראה, לבושה בשמלה שחורה שמרנית, שהחזיקה בידה רשימות ופתקים. נראה שהיא מבולבלת מאוד, והיא פנתה היישר אליהם, ממלמלת בפיזור דעת, "נו, נו, אין לי רגע שקט בחיים האלה..."

היא נעמדה מולם, סקרה אותם ברצינות תהומית ומוזרה, ועיקמה את פניה כאילו משהו מסריח במיוחד הונח מתחת לאפה.

"אהמ... כן, גברתי, איך נוכל לעזור לך?" שאל אורי בעדינות.

"מה?" שאלה האישה בבלבול, כאילו שכחה איך נשמעת פנייה מנומסת, אך מייד התעשתה.

"אני העוזרת האישית של אנג'ל בראל," היא אמרה ברוב חשיבות, "האם אתה הבחור שהיה שותף ל...אממ... תקרית המצערת עם העלמה בראל לפני כמה דקות?" שאלה האישה את אורי, מנסה לנסח את דבריה באופן יאה.

אורי נראה משועשע, והשיב: "מצטער, זה לא אני, זה הוא", בעודו מצביע על תום.

"או," פלטה האישה בהפתעה,ולאחר אמרה, "נו, טוב. שמע, אנג'ל בראל מוסרת שהיא מצטערת על מה שקרה, וכפיצוי, היא אמרה שתסדר לך ולמי שתבקש, תפקידי ניצבים בסרט החדש שלה. היא מקווה שתענה בחיוב."

תום היה מופתע בהחלט, ואמר: "ואוו, תודה. אני גם ככה משחק הרבה בתור ניצב, אז בסדר."

"כן, כן, יופי..." השיבה הגברת המבולבלת, ואז שלפה פתק ועט מעמקי תיק העור שלה, ואמרה: "אז רק תכתוב את מספר הטלפון שלך, ואת שמך, ואנחנו כבר ניצור איתך קשר."

תום לקח את העט מידה ושירבט על הפתק את שמו ומספר הטלפון שלו. הגברת הציצה בפתק, ותחבה אותו שוב אל תיקה, ממהרת לעזוב את המקום.

"אם תשאל אותי, היא לא נראית מי יודע מה מאופסת." העיר אורי, ותום צחק.

"יש לי כמה שטרות בכיס, בוא נלך ונשתה משהו," תום טפח על כיס מכנסיו, "את הערב הזה צריך לחגוג."

"אם אתה אומר, מי אני שאמנע ממך לחגוג," אורי קפץ על ההזדמנות, והם החלו לצעוד לכיוון הבר הקרוב, שבאותם ימים עוד נקרא בשם המגוחך: "בית מרזח". הם התיישבו בשולחן צדדי ליד חלון גדול שהשקיף על הרחוב, לאחר שקנו שני בקבוקי בירה 'נשר' וניהלו שיחה קלילה על הטקס.

"מלבד אנג'ל," אמר אורי, "רפאל אלון ואשתו היו היחידים שהיה שווה לראות. שמעתי אותם נותנים ראיון לרדיו, ומתברר שהיורש המלכותי לבית אלון עומד להיוולד ממש בקרוב."

"חיים יפים יהיו לתינוק הזה," תום הירהר, "אבא שהוא סופרסטאר ושחקן פנומנאלי, ואמא יפיפייה ומיליונרית, אין ספק שהוא הולך ליהנות".

"שזה מספיק בדיוק כדי שנשתה לכבודו לחיים, אתה לא חושב?"

תום חייך, והרים מעט את בקבוק הבירה שבידו, "לחיי נסיכון המתוקון של אבא ואמא אלון!"

"לחיים!" קרא אורי, ושניהם לגמו מהבירה שלהם.

הם המשיכו לשבת בשקט ולשתות עוד כמה דקות, ושקעו במחשבות.

"תראה מה נהיה ממני," אמר תום במרירות, "חי באשליות, לא יכול להשיג את החיים שאני רוצה, לא את האישה שאני רוצה. פעם יכולתי לחשוב על זה בנינוחות בתור חלום שיש עוד זמן להגשים. אבל הזמן הולך ואוזל. אם לא עכשיו, אז מתי? מתי עוד תהיה לי הזדמנות להתפרסם כשחקן?"

אורי הביט בבקבוק הבירה שבידו ואמר: "תמיד יש הזדמנויות להתפרסם, פשוט צריך לסמוך על הקארמה."

תום עיווה את פניו, ספק משועשע ספק נדהם. הוא מעולם לא שמע את אורי מדבר על קארמה. הוא בקושי דיבר על אלוהים, והלך לבית הכנסת רק ביום כיפור. מה יש לו שפתאום הוא מדבר על קארמה?

"קארמה?" הוא שאל, "ממתי אתה מאמין בקארמה?"

"אחותי סיפרה לי על זה... זה דווקא די מעניין, זה אומר שיש איזשהו כוח ביקום, שפועל כדי -"

"כדי לתת לכל אדם את מבוקשו, כן, גם אני שמעתי על זה." תום השלים את דבריו.

"באמת?" אורי הופתע, "מאיפה את מכיר את זה?"

"אמא שלי." הוא השיב בפשטות, "היא הולכת למגדת עתידות המוזרה הזאת שגרה בסוף השכונה, איפה שיש אתר בנייה סגור. בקיצור, היא טוענת שזה מה שמניע את העולם ואת כל מי שחי בו. גיבוב של שטויות, אם אתה שואל אותי."

"לך תדע." אורי אמר, ושתה עוד קצת מהבירה שלו. לאחר מכן הוא הוסיף כבהערת אגב: "אולי הבעיה היא בשם שלך."

"מה זה? מה הבעיה עם השם שלי?", תום שאל.

"עם השם הפרטי אין בעיה," תיקן אורי, והסביר, "אבל שם המשפחה שלך, די מוזר ולא קליט. בכלל לא נשמע כמו שם של שחקן קולנוע או משהו כזה."

תום עטה הבעה מבולבלת. "אני לא מ-"

"תום כהן מקיג'ה!" קטע אותו בעל הפונדק בצעקה, "מי אתה חושב ישלם את החשבון, אתה או הנכדים שלך?!"

"תירגע, אני משלם!" תום צעק לעברו בכעס, ומיד פנה לאורי: "האידיוט הזה, הוא צריך להודות לאלוהים על זה שפקחי התברואה לא מבקרים פה... הלחם שלו פג תוקף."

"אז מה אמרת לגבי השם שלי?" תום שאל את ידידיו, שגילגל את עיניו בחוסר אונים ואז אמר: "מקיג'ה?!"

"מה אני יכול לעשות?!" תום ניסה להסביר את שם המשפחה המביך, "סבא רבא של אבא שלי נולד במקור בשבט באפריקה, ואז עלה לארץ. השם הזה עבר לאבא שלי, אבל הוא ואמא שלי החליטו לשמור רק את שם המשפחה של אמא שלי, כהן."

"נו, כהן זה לא רע בכלל!" אורי אמר בהרגשה שהבעיה נפתרה.

"אני יודע, אבל אחרי שאבא שלי נפטר, אמא שלי רצתה לשמור את שם המשפחה שלו, אז היא הוסיפה אותו לתעודת הזהות שלי, כשהייתי בן 5 בערך..."

"וואו, זאת באמת בעיה..." אורי גירד את פדחתו. "חשבת פעם על להחליף את השם משפחה שלך?"

תום גיחך, "אתה חושב שלא? אתה לא יכול להבין כמה בעיות השם הזה סידר לי בגימנסיה. אבל בפעם היחידה שהזכרתי את הרעיון, אמא שלי הבהירה לי שאם אני אעז לשנות את השם שלי, היא אישית תדאג שאני אחזור ממשרד הפנים בארון."

אורי צחק ואמר, "יצירתית, אמא שלך."

"אתה לא יודע עד כמה." אמר תום ורוקן את בקבוק הבירה שלו בלגימה אחת.

תום ואורי הלכו באיטיות על הכביש בריק, מדדים בכיוון לא ברור. תום החזיק בידו בקבוק וודקה ריק, הרים אותו והתבונן בו בעיניים סגורות למחצה.

"איזה מוזר..." הוא מילמל, "זה דומה לפרס הזה שמקבלים באמריקה..."

"אה?" פלט אורי, נתלה כל כתף חברו ובקושי מסוגל ללכת בעצמו, "אתה שיכור."

"נו, האוסקר הזה..." אמר תום, וחיוך חולמני התפשט על פניו, "אתה חושב שאנג'ל תזכה באוסקר פעם?"

"בטח, וגם אתה תזכה, אל תדאג." אורי השיב וטפח על גבו של תום בעוצמה.

הם המשיכו ללכת כך עוד זמן מה, ולפתע, מישהו משך בג'קט של תום. הוא הפנה אליו את מבטו וראה ילד קטן שנושא אליו את עיניו הגדולות. היו לו תלתלי זהב שהקסימו את תום, הוא נראה כמו מלאך שנפל מן השמיים, ולא יכול למצוא את הדרך חזרה.

"שלום, ילד נחמד." תום כרע ברך כך שפניו היו גבוהים אך במקצת מפניו של הילדון לבוש הסחבות שהתבונן בו. הילד הריח את אדי האלכוהול שיצאו מפיו של תום כשדיבר, ושמח. מאנשים שיכורים יותר קל להוציא נדבות.

"אדוני, אני רעב, וחולה, אולי תוכל לעזור לי, בבקשה?"

תום התבונן בו. הילד בהחלט נראה צנום וחולה. הוא חייך ופשפש בכיסו. הוא הוציא ממנו שטר של חמישים שקלים ושם אותו בידו של הילד הנדהם. "להגיד בבקשה תמיד עוזר." הוא הוסיף.

"תודה רבה, אדוני, תודה רבה." הילד הקטן לא ידע מנוחה מרוב אושר.

"זה בסדר," תום הניף את ידו בביטול, "עכשיו, אולי תוכל אתה לעזור לי בשאלה שאני מתלבט בה?"

הדבר היה מוזר לילד. תמיד התייחסו אליו כאל מטרד שיש לסלק מן החברה, והנה, הבחור הזה מבקש את עצתו.

"כן, אדוני." הוא השיב קצרות, משתדל להישמע מנומס ככל האפשר.

"נכון שזה דומה לפסלון האוסקר?" תום שאל והרים את בקבוק הוודקה שבידו כך שהילד יוכל לראות אותו.

"או!" הילד פלט למשמע המילה "אוסקר" ופניו אורו, "או, אדוני זה החלום הכי גדול שלי! יום אחד אני אהיה שחקן מפורסם אדוני, ואז אני אקבל הרבה כסף, ואת הכסף המיותר שלי אני אחלק לכל מי שצריך, ואז החברים שלי לא יהיו עניים יותר! ואז- "

לפתע הוא קטע את דבריו, והבעה עגמומית שלא לגילו התפשטה על פניו. "סליחה, אדוני, לא עניתי על השאלה שלך."

"לא, זה בסדר..." תום אמר ברוך, "אתה יודע, זה גם חלום הילדות שלי. אבל קשה מאוד להגיע לאמריקה בימינו..."

"אולי יום אחד האוסקר יתקיים גם בארץ!" הילד פלט בתקווה.

"אולי..." תום אמר ושמח לגלות שהדבר עורר תקווה גם בו.

"אה, אדוני, החבר שלך," הילד הביט אל מאחורי גבו של תום. תום הסתובב וראה את אורי שוכב על הכביש הנטוש בעיניים עצומות.

"אורי, אתה בסדר?" הוא שאל בחשש.

"עזובותי, אני מסתכל על הכוכבים..." הוא מילמל ואז פקח את עיניו, והתיישב. "הי, מי זה?" הוא שאל בעניין שהבחין בילד.

"אני דניאל, אדוני." ענה הילדון, המום מכך שמישהו שואל לשמו.

"חשבתי שאני אדוני," תום אמר בבלבול, והילד צחק.

"אז מה, גם אני יכול להיות אדוני, נכון ילד?" אורי אמר בהתרסה, וצחוקו המתגלגל של הילד גבר.

פתאום נשצעו צעדים, וילד הסתובב. לא רחוק מהם, עמדו עוד שמונה ילדים חסרי בית, שהביטו בהם בעניין.

"הי, ילדים!" אורי קרא אליהם, "אתם יכולים לבוא אם אתם רוצים, אתם לא חייבים להישאר שם, פה הרבה יותר כיף."

הילדים שלחו מבטים שואלים אל חברם הצוחק, וזה אמר: "זה בסדר, בואו."

"תכירו," אורי קם על רגליו, וכך עשה גם תום, "זה תום כהן, והוא הולך לזכות באוסקר!" הוא הכריז בחגיגיות, והילדים מחאו כפיים בהתלהבות, שמחים על המשחק המשעשע שנקרה בדרכם.

"אבל זה יקרה עוד הרבה זמן..." תום אמר במרירות.

"נכון," אורי לא הכחיש, "אבל בינתיים אתה יכול לזכות ב..פרס בקבוק הוודקה, אם אתה רוצה!"

"באמת?"

"בטח!" אורי השיב ברצינות, תחת השפעת השכרות.

"אנחנו נצלם!" אמר אחד הילדים, שנראה לא יותר מבן חמש, ומיד הרים את ידיו כאילו יש בהן מצלמה אמיתית והשמיע קולות של 'קליק', 'קליק', 'קליק'. שאר הילדים אהבו את הרעיון, וחיקו אותו. שני האנשים המוזרים שהכירו לא מזמן חייכו אל המצלמות הדמיוניות, והחזיקו את בקבוק הוודקה הריק כאילו הוא אוצר אבוד.

"אולי תישא עכשיו נאום, בבקשה?" שאל הילדון שתום כבר הספיק לזכור כדניאל.

"נאום?" תום הופתע, והתפלא על כך שמעולם לא חשב על הנאום המתלווה אל כל זכייה באוסקר. "בסדר." הוא אמר, והילדים התיישבו מלפניו, כאילו הם צופים על במה. אורי דידה מעט, והתיישב לצידם.

תום הרים את בקבוק הוודקה כמו שמרימים גביע או כל דבר אחר שזוכים בו. אולי זה היה האלכוהול שהשפיע עליו, או אולי הסיטואציה המוזרה, אבל, כשפתח את פיו, הוא הרגיש שהמילים זורמות ממנו כמו מים, כאילו כל חייו הוא נועד לומר אותן.

"גבירותי ורבותי," הוא התחיל, והתנודד מעט על מקומו בהשפעת האלכוהול, "פעם נאמר לי שאם אדם רוצה משהו בכל ליבו, היקום כולו יתחיל להזיז דברים כדי להפגיש אותו עם חלומו. היום, החלום שלי התגשם," הוא חייך אל הבקבוק ואז אימץ אותו אל ליבו. "תודה, תודה רבה לכולכם! אני מרגיש כמו מלך העולם!" הוא ציחקק והניף את ידיו באוויר. "היום אני מבין, שבחיים שלנו, כמו בסרטים, בסוף הכל בסדר. סופים טובים." הוא חייך חיוך רחב אל עבר הילדים, שהיו מרותקים לדבריו. "ואם נדמה לכם שהסוף לא טוב, תדעו לכם, שזה לא הסוף. הסרט עוד לא נגמר, חברים שלי, עוד לא נגמר."

כשסיים הוא פרץ בצחוק משוחרר, והילדים מחאו לו כפיים בהתלהבות. הוא לא הבחין באורי, שדמעה אחת נקוותה בצד עינו, שהבין באותו רגע, מה היה החלום האמיתי שתום דיבר עליו ואפילו לא שם לב - אנג'ל, וריחם על הסבל שהוא נאלץ לעבור.

כשתום התעורר למחרת בבוקר בביתו, הוא לא זכר את היפרדותו מהילדים או את הדרך חזרה הביתה. כל מה שזכר, הוא את מה שמסופר כאן, ולמעשה, זה די מצא חן בעיניו.

תמונה מדהימה, בגובה העיניים. בדיוק מה שרציתי להעביר בפרק.

הפעם פרק ארוך ומגובש יותר, תיהנו!

פרק 2 - תחילת הסוף.

צליל חריקה איטי נשמע כשתום פתח את דלת העץ השרוטה, ופסע לתוך הבית.

"אימא?" שאל תום, "את פה?".

שום תשובה לא נשמעה, ותום הניח שאימו מבקרת את אחת מהשכנות, או עסוקה בקניות לקראת יום שישי. תום חשק את שפתיו, מנסה להשתיק את רגשות האשם שעלו בו. הוא לא רצה להיעלם, וששוב אימו תדאג לו. בימים האחרונים הוא היה לא הוא, אם לומר את האמת. הוא לא רצה להכאיב לאימו שוב, אבל ההזדמנות שאורי דיבר אליה נשמעה לו כל כך מציאותית. לראשונה מאז הרבה זמן, הוא הרגיש שאולי, אולי יש לו סיכוי לראות אותה. את אנג'ל.

הוא פנה לעבר המטבח במהירות, ושלף דף מאחת המגרות. באותה מגירה הוא מצא גם עיפרון, והוא שירבט בזריזות פתק שמסביר את המצב.

אמא,

אני ממש ממש מתנצל על מה שקרה היום, זה לא יקרה שוב.

אני חייב לצאת, אבל אני מעריך שאני אחזור בלילה.

אל תחכי לי, תנוחי.

תום.    

בתקווה שהדבר ירצה את אימו, הוא יצא מן הבית הקטן, והזדרז להגיע למתפרה השכונתית. ליד שולחן תפירה, אוחזת בבד משובץ כמיטב מסורת שנות השבעים המאוחרות, ישבה אישה מבוגרת ששיערה הארוך היה אסוף בתסרוקת מהודקת היטב.

תום פסע פנימה בצעדים מהוססים, שנשמעו היטב על רקע השקט התמוה במקום. אפילו מבלי להרים את ראשה ומבלי להפסיק לתפור, שאלה אותו האישה המבוגרת בקול צרוד: "איך אוכל לעזור לך, ברנש צעיר?"

"אה, שלום, כן," תום היה מבולבל מעט מפנייתה המוזרה של הגברת אליו. "אני זקוק לחליפה להערב. להשכרה."

הגברת התרוממה באיטיות מכסאה, ותום הוסיף: "ושתהיה הכי טובה שיש לך, לא משנה המחיר." הגברת הכפופה הינהנה ופנתה למחסן שבירכתי החנות.

אם אורי באמת מתכוון למה שהוא אומר, זאת יכולה להיות הפעם היחידה שבה יראה את אנג'ל.

"ואין דבר חשוב יותר מרושם ראשוני..." הוא מילמל לעצמו, נזכר במילות אימו. היא כבר מילדות היא חינכה אותו ליצור רושם ראשוני טוב על כל מי שפגש. הוא עצמו ראה את זה די מיותר, והשתמש בעצה הזו רק כשרצה להשיג עבודה מזדמנת.

"מה אתה אומר, בחור? לא שמעתי..." הגברת הזקנה חזרה מהמחסן, אוחזת קולב ומעליו שקית שחורה וארוכה לשמירה על איכות הבגדים.

"לא כלום," תום השיב במהירות. "זו החליפה?"

"אהא. כמו שביקשת, הטובה ביותר, כמו בפירמות הנחשבות ביותר." היא אמרה כשבקולה זיק של גאווה במרכולתה.

תום הוריד את השקית מעל הקולב, וידע שזה בדיוק מה שהוא צריך. החליפה השחורה ומתחתיה חולצת הפשתן הלבנה בהחלט יעשו את העבודה. הוא יראה כמו מישהו חשוב שיש לו סיכוי עם אנג'ל, ולא כמו מישהו משכונה צדדית בעיירת פיתוח.

"זה נהדר, אני אקח את זה." הוא אמר ומיד הוציא חבילה של שטרות מכיסו והניח אותם על השולחן. "אני מניח שזה יספיק?"

"הממ... כן, בהחלט. אם תרצה ללבוש את החליפה כבר עכשיו, יש תא מדידה בדיוק שם, בפינה."

"תודה, חסכת לי הרבה צרות". תום חייך, פנה אל עבר תא המדידה והחליף את בגדיו. כשיצא החוצה והביט במראה, הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי. זה מצא חן בעיניו.

"טוב, תודה על הכל." הוא אמר, זרק את בגדיו לתוך שקית והרים אותה. כשהגיע למפתן הדלת, הזקנה המוזרה פנתה אליו.

"הי, בחורצ'יק! דע לך, שלדבר לעצמך זה הסימן הראשון לאי שפיות."

תום אפילו לא הסתובב אחורה. הוא חש בצמרמורת מוזרה מטפסת במעלה גוו.

"אני אזכור את זה." הוא השליך מילים ריקות רק כדי לחתום את השיחה המוזרה הזאת, ומיהר לעזוב.

"פששש, לא רע..." אורי טפח על כתפו של תום כשזה נכנס לרכב.

"אם כבר, אז כבר." תום משך בכתפיו, ואורי התניע את הרכב, והתחיל לנסוע.

"תגיד," תום לא יכל להתאפק, "לאן אנחנו בדיוק נוסעים?"

"מה, אתה נורמלי?!" אורי השיב בצחוק, "עדיך כבר שתשאל במה אנחנו נוסעים!"

תום, שמיהר כל כך אפילו לא שם לב למכונית המפוארת שנסעו בה. הוא היף מבט אחד על הסמל המוטבע על ההגה, ועיניו נפקחו לרווחה.

"אתה לא רציני! קדילאק? איזה שנה המודל הזה?" הוא בחן באריכות את כיסויי העור שעל המושבים ואת מראות הצד המבריקות.

"חדשה מהניילון, בנאדם. הדודים ה-אהמ-אמידים-אהמ שלי קנו אותה ישר מהסוכנות. אני רק מחזיר אותה לתל אביב, אני כבר אודיע להם איפה אני מחנה."

"לא להאמין, כל הטוב שאפשר לבקש ביום אחד. מה עוד יקרה?" תום חייך ונשען אחורנית על המושב שלו.

"טוב, אז תרשה לי להפתיע אותך." אורי אמר כמי שחובק פצצה מתקתקת, "בתל אביב יש בכורה לסרט חדש, וכל המי ומי יהיו שם. ירשו כמובן להמונים להריע לשחקנים הראשיים ולמפורסמים שיגיעו, מצידי השטיח האדום. וציפור קטנה לחשה לי, שגם אנג'ל תהיה שם."

תום הרגיש כמו מי שהחיים חייכו אליו, והוא עצם עיניים ואמר, "נראה שהדברים הטובים להיום עדיין לא נגמרו."

"מזל שבאנו יחסית מוקדם, מפה אפשר לראות את כל ההצגה." אמר אורי. שניהם עמדו מרחק צעד אחד מהשטיח האדום, שהסב אליו את כל הזרקורים. האנשים הצטופפו משני צידיו של השטיח הרחב, מצפים לראות, אולי אפילו לגעת במושא הערצתם.

אך עיניו של תום חיפשו רק אחת, אחת שמלבדה אין אחרים בעולם.

לפתע כבו כל האורות חוץ מהזרקורים שהאירו את השטיח האדום. ברקע נשמעה מוזיקת הנושא של הסרט החדש. הכרוז מילמל כמה מילים שתום לא הבין. עיניו לא הפסיקו לחפש אותה, אבל החושך הפריע להן.

ופתאום הוא שמע את הכרוז, חזק וברור: "גבירותיי ורבותי! קבלו בבקשה את האחת היחידה, השחקנית הראשית בשובר הקופות החדש של הקיץ, אנג'ל בר-אל!"

הכל השתתק. כולם מסביבו קפצו ופערו את פיהם בצרחות שמעולם לא הגיעו אליו. הוא כבול אל עצמו, לא מסוגל להניע שריר, ולא רוצה להניע שריר, כדי לאל לפספס שום רגע מהמחזה האלוהי שהתנגן רק עבורו.

שובל שמלה לבנה נגרר על הארץ, מלווה זוג רגליים עדינות שהילכו בחשש זו אחרי זו, לקצב מילות השיר שהתנגן ברקע:

"כמה בר מזל הירח שהבחין בך, שולח נשמתי לרגלי האיילה,"

שמלתה הייתה משובצת אבנים מנצנצות, כמו כוכבים בשמי הרקיע שמהם ביקש אותה.

"אל תלכי גם הפעם, הישארי עוד דקה,"

לא, שלא תלך. שתישאר, בבקשה. זה כל מה שהיה בליבו לבקש, כשהתבונן בשערה הארוך והשחור כעורב, חלק כמשי ויקר כמותו.

"הפחד חוזר, לא אתן לו לקחת אותך,"

אל תפחד, אין עוד הזדמנות, תאזור אומץ ו... ומה? מה יוכל לעשות? איך יוכל לפרוט על רגשותיה בדרך שבה תרגיש שהוא לא סתם אחד?

"בעיניך יש ניצוץ מוזר..."

לא מוזר. מהפנט. איך אפשר שלא להתמכר לעיניים החמות הללו, האמיתיות, והמסתוריות? היא הלכה והתקרבה אל המקום שבו עמד, מפזרת נשיקות לכל עבר ומנופפת בידה לכל מי שרק ביקש. הנה, עוד רגע תחלוף ההזדמנות, אבל מה יוכל לעשות אדם אחד שאהבתו בלתי אפשרית? איך יוכל לזכות לתשומת ליבה?

לא, זה בלתי אפשרי, הוא אמר, מוותר, ובאיטיות, ידו נשלחה קדימה, מבקשת לגמוע את תחושת צעיפה המתבדר ברוח בקלילות אין קץ, מבקשת פעם אחרונה לפני הסוף, להאמין שזה אפשרי. 

"את מה שאמרתי בחלומותיי,

 את שהתוודיתי בחלומותי,"

היא הלכה והתקרבה, לא מבחינה בידו של האדם המיוסר שעצם את עיניו בכאב והתמסר למגע צעיף המשי הקסום שלה חולף על עורו, ולצליל הפעומונים העדינים שהיו רקומים אליו.

"האם עלי לומר זאת גם לך?"

פתאומיות מחרידה הפרה של שלוותו של תום, והוא פקח את עיניו בבהלה. בין חוט הצמר האדום שהיה קשור לידו של תום לבין עורו, נתפס אחד מהפעמונים שנרקמו לצעיפה.

בהצלחה מחר למי שנבחן בלשון! (וגם לי=])

זה לא ההמשך של הסיפור, אלא קטע שכתבתי בעקבות הפיגוע המזעזע שקרה בירושלים. לא זמן רב אחרי הפיגוע, החלו להישמע טענות כנגד היס"מניק שחיסל את המחבל, מבלי שידע אם מדובר בפיגוע או ב"תאונה". מה שעוד יותר מרגיז זה שמשפחת המחבל מאיימת לתבוע את השוטר שהרג את המחבל.

הנשק בוער לי בידיים, אני יודע שהגיע הזמן להשתמש בו.

לפתע אני מבחין בבולדוזר ענקי וחסר רחמים דורס אדם חסר אונים, מענה אותו מתחת לגלגלי הפלדה האכזריים, ומיד לאחר מכן יריות.

כעת אין בי עוד ספק- הוא מנוטרל. אבל החיסול, זה צריך להיות אני.

בשניות לפני שהגעתי ליעד, ראיתי איש מד"א מזוקן אוחז בתינוקת ורודת לחיים ומוכתמת בדם אימה. יצור קטן כל כך, שאין לו שום יכולת להגן על עצמו, ניצל מן התופת, מבלי לדעת שכך הוא מכניס לחייו החדשים את גיהנום היתמות.

אני לא רוצה להסתכל עוד. עכשיו זה התפקיד שלי.

אני מטפס בזריזות על מפלצת הברזל, ודורך את הנשק. אדם אחד כבר עומד שם, ואוחז באקדח. הוא נראה כמי שהוקל לו, ברגע שהבחין בי.

סומכים עלי.

אני מבחין בשטן מבעד לכוונת. הוא אוז בידיים רועדות את ראשו המדמם, המעוות.

שתי שניות ארוכות של נשימה עמוקה חולפות. שתי שניות שבהן מבטנו נפגש.

מבטי שלי, ומבטו הנבזה של השטן.

הוא משפיל עיניים, ומקבל עליו את גזר הדין בהכנעה.

אני נושם עמוקות, כאילו צמא לחיים ברגע שלפני השתלטות המוות על הכל, ובתנועה מחושבת, בדיוק כפי שלימדו אותי בבית הספר לשוטרים, לוחץ על ההדק. הוא נרעד קלות, ואני יורה שוב.

שקט יורד על העולם, אף אחד לא קיים יותר.

ובתוך כל השקט הנורא הזה, אני שומע, את בכי התינוקת שנותרה ללא אמא בעולם, את ההתנשמות המפוחדת של האדם ההוא, רגע לפני שנעלם מתחת לגלגלי הבולדוזר, אני שומע צרחות, בכי, ובתוך כל אלה, אני שומע את נשיפתו האחרונה של הרוצח.

זה נגמר, עד הפעם הבאה.