קרני שמש חמימות נפלו על תום הישן, שעוד היה לבוש בבגדי אמש. האור המסנוור גרם לו להתעורר משנתו, אך הוא לא פקח את עיניו. זה היה מן מנהג מגונה שאימץ לעצמו, להמשיך לשכב במיטתו בעיניים עצומות, לזמן חזרה את השינה לעוד כמה דקות מתוקות ולנסות לאחוז בחלום לפני שהוא מתפוגג בפיכחות בתולית של עירנות. ברגע שהתעורר, אור אדום שטף את עיניו שעוד היו מכוסות בעפעפיים מרדניות, ואז, לפתע פתאום, עלו בו אירועי הלילה הקודם.
תמונה של שיער שחור שמתבדר ברוח התחלפה בקול צחוק של ילד קטן, ואז התחלפה בתמונה מוזרה של קהל ילדים עניים, שיושבים פעורי עיניים אל מול בחור תמהוני שנואם בפניהם ומחבק בקבוק וודקה ריק. תום שיפשף את עיניו, ופקח אותן באיטיות.
התקרה הלבנה להפליא סינוורה אותו לרגע, ומבטו נח על עכביש ארוך רגליים, שעבד במרץ בפינת החדר כדי לבנות בו את מעונו.
תום התרומם לעמידה והתבונן בעכביש המתרוצץ בבת צחוק, ואמר: "חבל על המאמץ, חביבי, עד הערב היא כבר תטאטא אותך."
לפני שאפילו הספיק להתמתח, עלה מן המטבח קול שירה שבקע מתוך רדיו ישן וחבוט. תום נאנח כאדם למוד סבל. השיר "אבאניבי" השתלט על כל חלקה טובה ברדיו באותם ימים.ב כל זאת, ניצחון ראשון באירוויזיון.
"תומי!" נשמעה צעקה מן המטבח, "אתה ער?"
"אני ער, אני ער..." ענה תום תוך כדי פיהוק של בוקר ויצא אל המטבח.
אימו חיכתה לו שם, עומדת על יד הכיריים ובוחשת בסירים שהעלו אדים נעימים של קציצות בשר ברוטב אדמוני מהביל. שערה הערמוני והארוך להפליא היה אסוף לפקעת הדוקה ששיוותה לפניה מראה רציני, אולי רציני מדי. שמלה חומה ביתית, שהייתה תפורה בשמרניות מה, נחה על גופה המתרוצץ הנה והנה בחינניות מעודנת, כמו פיה זקנה המרחפת בין סירים של שיקויים טובים. היא הסתובבה, והתבוננה בו במבט מופתע, "מאיפה היה לך כסף לקנות את החליפה הזאת?"
"לא היה לי." תום אמר בפשטות, וכשראה את הבעת פניה, מיהר להוסיף, "השכרתי אותה, אני צריך כבר להחזיר אותה."
השתררה שתיקה של כמה דקות, ורק צלילי קרקוש הסירים והכלים שנזרקו אל הכיור הפרו מדי פעם את הדממה. תום כיחכח בגרונו לרגע, שוקל במוחו כל מילה שהתכוון להגיד.
"תקשיבי, אמא," הוא התחיל במידת מה של חוסר ביטחון, "אני מתכוון לשכור דירה בקרוב." הוא אמר והתכונן לפיצוץ.
למרבה ההפתעה, אימו רק נאנחה, והתבוננה בו בהבנה. אז הסתובבה שוב אל הכלים ואמרה: "ידעתי שזה יקרה מתישהו, זה מובן. אל תדאג לי, אני אסתדר."
תום ידע שלתוספת האחרונה למשפט הייתה מטרה ברורה- לעורר בו רגשות אשם. הוא ניסה להתעלם מכך ואמר: "כבר דיברתי עם בעל הדירה, ומחר נחתום על חוזה שכירות. אני עובר לדירה רק בעוד חודשיים, זה לא קורה ממש עכשיו."
הא ניסה לפייס אותה, אך עדיין לעמוד על דעתו. לאימהות יש כישרון, אתם מבינים, לגרום לנו להרגיש כמו הילדים הגרועים ביותר בעולם, בלי לצעוק אפילו פעם אחת.
"אם אתה אומר..." היא נאנחה שוב, ואז אמרה: "אתה עובד היום?"
"כן, עד ארבע, ואז יש לי כמה סידורים לעשות." הוא אמר בלי לפרט, ופנה להתרחץ.
הוא דאג לגהץ ולסדר את החליפה המושכרת בקפידה בשקית הכי לא קרועה שהוא הצליח למצוא בבית. כשסיים את עיסוקיו אלה, ונכנס סוף סוף להתרחץ, הוא הניח למים לשטוף אותו מריח האלכוהול שרק במקרה חמק מאפה של אימו על רקע ניחוחות התבשילים שלה. כשהאדים במקלחון כבר החלו לאפוף אותו, הוא נזכר בגברת השמנמנה שביקשה את פרטיו בסוף האירוע. במשך כמה שניות מוחו כאילו התרוקן במאמץ להיזכר מיהי אותה אישה, אבל אז הוא קלט - העוזרת של אנג'ל.
הוא התאפק שלא לצחוק בקול לנוכח מזלו. הוא זוכה לקבל תפקיד ניצב בסרט החדש של אנג'ל, לראות אותה שוב, והכל ביד המקרה!
הוא הרגיש כאילו גופו מתמלא באנרגיות חדשות, ומיהר להתלבש ולצאת מהבית, לא לפני ששמע את אימו צועקת: "ושלא תחשוב שאני לא יודעת שהשתכרת אתמול!"
הוא האיץ את צעדיו, מעמיד פנים שלא שמע דבר, והופתע לראות אורי עומד בשער עם הבעה מתנצלת על פניו.
"מצטער," הוא אמר כשתום הגיע אליו, "זאת כנראה אשמתי. אתמול ליוותי אותך עד הבית כי לא ממש יכולת ללכת, ו...אמ... אפשר לומר שקצת... התרסקתי על הדלת." הוא אמר, ואז הוסיף, "היא כנראה שמעה."
"לא, אתה חושב?" תום כעס מעט, אבל כעסו נשכח במהרה למראה הבעת היסוריים המשעשעת על פני חברו. "עזוב," הוא אמר, מניף את ידו בביטול, "שנינו היינו שיכורים, משהו כזה בטח היה קורה."
"כן," אורי מיהר להסכים, ונראה רגוע יותר, "השותף שלי, קובי, אמר שאם לא הייתי נרדם בעמידה על הפעמון, הוא בחיים לא היה פותח לי את הדלת."
תום צחק, מדמיין לעצמו את הסיטואציה, ואז שאל: "אז מה אתה עושה פה, בעצם? קרה משהו?"
"האמת שכן." אורי ענה וחיוך התפשט על פניו, "העוזרת של אנג'ל בראל התקשרה אלי, מסתבר שבטעות נתת לה את הטלפון שלי במקום את שלך. כשהסברתי לה שאני מכיר אותך, היא אמרה לי שהצילומים מתחילים בשבוע הבא, ושכל מי שתרצה יוכל לבוא גם."
חמימות נעימה ומבשר טובות החלה להתפשט על חזהו של תום, כמו מגן בלתי נראה. "ואוו, נשמע לא רע." הוא התרשם.
"אז איפה מצלמים?" הוא שאל, מצפה לנסיעה ארוכה.
"זה מוזר, אתה יודע..." אורי העביר את אצבעותיו בשער הכבש הקצר שלו, ונראה מוטרד. "כשהיא שאלה אותי איפה אני גר, אז היא אמרה שזה ממש קרוב, בסמוך לשכונה."
"באמת?" תום הופתע. השכונה שבה גרו נחשבה לשכונת עוני, גם יחסית למושב הקטן שבו הייתה נמצאת. הם גרו באזור הנגב, מקום יפיפה בלי כל ספק, אבל בכל מקרה, ממש לא תל אביב.
"טוב, או שהמזכירה התבלבלה, או שהמפיק התפגר." תום סיכם ומתח קו באצבעו על צווארו.
"אחי, אם מיכאל אבן הוא באמת המפיק של הסרט כמו שאומרות השמועות, אז הוא יודע מה הוא עושה. זה להיט בטוח." אורי השיב בביטחון.
"נו, טוב, אני מניח..." תום אמר בלי לפרט, ואז הוסיף: "בוא, אני אלווה אותך קצת, אני צריך להחזיר את החליפה ואז לעוף למפעל וזה ממש על הדרך שלך, אני חושב."
"יאללה, נזוז." אורי טפח על שכמו של תום, ושניהם פנו בשביל המוביל אל המתפרה. כשתום החזיר את החליפה לזקנה המקומטת שהושיטה את ידיה הגרומות כדי לקבל את מרכולתה, שוב חלפה בו אותה צמרמורת מטרידה שהרגיש בפעם האחרונה שביקר במקום. משום מה, אורי דווקא בחר לחכות מחוץ לחנות.
"אני שונא להיכנס לשם," אורי אמר כשהם המשיכו במעלה השביל לכיוון המפעל, "לא מספיק שחנוק שם כמו בקבר, הזקנה הזאת משוגעת על כל הראש. פעם היא אמרה לי להיזהר ממלכודות עכברים, היית מאמין?"
"עזוב, היא גם לא ממש נראית לי בקו השפיות, ו-" תום עצר את שטף דבריו כשהבחין באישה בעלת פני סוס ארוכים שנראתה כאילו נקלעה לקטטה בין עשרות צעיפים צבעוניים לבין כמה שרשראות ארוכות ואלימות במיוחד. כל אלו נכרכו סביב פלג גופה העליון באופן מוזר להחריד, כאשר מתחתיהן היא לבשה חולצה לבנה ארוכה, ומכנסיים רחבים ולבנים אף הם, אשר היו עשויים לגרום לאנשים מתקופתנו לתהות מה עבר עליה במהלך הטיול להודו. שערה המתולתל היה בצבע אדום עז, והיא אחזה בכל אחת מידיה שקיות מלאות בפחמים וענפים כבדים. נדמה היה שהיא כורעת תחת הנטל.
"אם כבר מדברים על קו הבריאות..." סינן אורי באוזנו של תום, ומיד שניהם ניגשו אל האישה שאחת משקיותיה העמוסות נקרעה, והפחמים שהיו בה נשפכו לכל עבר.
"האם את זקוקה לעזרה, גבירתי?" תום שאל והשיט לה את ידו בכדי לעזור לה לקום. אך היא ניפנפה בידה וקמה בכוחות עצמה.
"אין צורך, בחור, הבית שלי נמצא ממש בקצה השכונה, לא ארצה להטריח אתכם..." היא החלה מיד לאסוף את שקיותיה הכבדות, אך אורי לקח אותן ממנה, ואמר בנימוס, "זה ממש בדרך שלנו, נעזור לך."
הוא ותום הרימו את השקיות של הגברת הנבוכה והחלו ללכת בעקבותיה אל קצה השכונה. תום הביט בציפורניה המשוחות בלק אדום ואז נזכר, "אני חושב שאני מכיר אותך, את הקוראת בקלפים שאימי הולכת אליה, נכון?"
הוא הבין מיד שפגע ברגשותיה, כאשר ראה אותה מעקמת את אפה ומגלגלת את עיניה. "קוראת בקלפים," היא אמרה, "אחד מבין עיסוקיי הרבים, ואין ספק שגם העלוב מביניהם. אני שנבחרתי לחזות באותותיו של היקום האינסופי, אויה, מכונה כקוראת בקלפים עלובה!" היא אמרה בטון תיאטרלי, "הו, מגבלותיהם של בני האנוש הרגילים, שאין ביכולתם לדעת את האמת!"
תום שלח מבט רב משמעות אל אורי, שנראה כמו מי שמתאפק מאוד לא לפרוץ בצחוק.
"אני מצטער אם פגעתי בך." אמר תום בעדינות, והאישה סובבה אליו את פניה הארוכות ואמרה, "הו, לא, אל תתנצל. אני יודעת שקשה לכם לראות, זוהי מלאכתם של הנבחרים. אז," היא אמרה כאילו לא קרה דבר, "מה שלום אימך? ומה שלומך?"
"אימי בסדר גמור, וכך גם אני." הוא השיב בקצרה, ובינתיים ראה שהם מתקרבים אל עבר בית קטן ועקום מעט, שעמד בדיוק בקצה השכונה.
"הו," עיניה של המיסטיקנית נפערו לפתע כשהביטה בתום, "אני רואה הזדמנות גדולה בעתידך הקרוב!" היא הכריזה במפתיע.
"סליחה?" תום שאל בבלבול.
"אולי היא מתכוונת לתפקיד שקיבלת בסרט החדש של אנג'ל בראל." אמר אורי בניסיון לחסוך מהם שיחה ארוכה על הזדמנויות נוספות בעתידו של תום.
"הו!" עיניה של האישה נפערו עוד יותר, אף על פי שתום לא חשב שהדבר אפשרי, והיא אמרה: "אם כך, אני מניחה שנועדת לפגוש דווקא אותי כאן, כדי שאספר לך שעליך להתבונן מעבר לחומה הזאת - " היא הצביעה על החומה שהקיפה את אתר הבנייה הסגור בקצה השכונה " - ממש עכשיו."
היא פתחה בחריקה את השער החלוד של ביתה ולקחה מידיהם את שקיותיה אל תוך החצר. אז פתחה את הדלת והעבירה את השקיות אל הבית. אז תום אזר אומץ וקרא: "איך אני אמור לראות מעבר לחומה?"
"אה!" השיבה האישה במסתוריות, ותלתליה קיפצו מסביב לפניה, "היקום יראה לך את הדרך לגורלך!" היא צעקה במה שנשמע כמו צווחת אושר מטורפת ואז טרקה את הדלת.
"היא לא נורמלית." אמר תום בהחלטיות, אך שלח מבט מתמשך אל העבר החומר הגבוהה והחלקה.
"לך תדע," אמר אורי, שהתבונן אף הוא בחומה, "אי אפשר לטפס על זה, גם לא בסולם גנבים, זה מה שבטוח."
"ברור שלא, זה גבוה מדי." אישר תום ואז אמר, "אל תגיד לי שאתה מאמין לה!"
"אני לא אומר שאני מאמין לה ואני לא אומר שאני לא מאמין לה," אורי התחמק מתשובה, "מה שאני אומר זה שהחומה הזאת נמצאת פה כבר שנה וחצי, ואני תכף משתגע מסקרנות. אני רק רוצה לראות מה יש שם, מה העניין?"
"ואיך בדיוק תעשה את זה?" תום שאל בפסימיות.
"אה!" אורי צווח בחיקוי לא רע של המיסטיקנית המסתורית, והצביע על סולם מאובק שהיה זרוק מתחת לעץ שצמח פרא, בין החומה לגדר אחד הבתים. "היקום יראה לך את הדרך לגורלך!" הוא צחק, ואמר: "בוא תעזור לי להוציא את זה משם."
במאמץ משותף הצליחו שניהם לחלץ את הסולם מתחת לעץ וגררו אותו למקום בו עמדו קודם. זה היה סולם לעבודות בנייה, גבוה מאוד שנפתח למצב שבו שני אנשים יכלו לטפס עליו משני הצדדים. אבל הסולם היה רעוע כל כך, שתום ואורי החליטו שאורי יטפס על הסולם, ותום ייצב את הסולם מלמטה.
אורי טיפס בזהירות במעלה השלבים בסולם, וכשהגיע עד לשולי החומה והביט אל מה שנמצא מעבר לה, עיניו נפערו בצורה שהזכירה לתום את האישה המוזרה שגרמה להם להגיע למצב הזה מלכתכילה.
מקווה שנהנתם (:
למי שמעוניין לדעת מה נמצא מאחורי החומה, יש רמז די בולט בפרק שיכול לעזור לכם בניחושים 
אני אשמח את תכתבו בתגובות את הניחושים שלכם לגבי מה שיש מעבר לחומה, מעניין אותי לדעת אם מישהו יצליח להבין את זה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life_time_story
