Life Time Story

הכל היה מעורפל. היא גיששה בידיה, מחפשת אחר דבר מה מוצק, אבל האד המוזר שמילא את הכל רק חלף בין אצבעותיה שניסו לתפוס אותו. היא אחזה בחוזקה את בובת הסמרטוטים המוכתמת, מאמצת אותה אל ליבה. כך עשתה תמיד כשפחדה.

פתאום החל האד המוזר לשקוע, עד שהפך לענן סמיך מתחת לכפות רגליה היחפות.

היא פסעה בהיסוס צעד אחד קדימה, פוחדת ליפול דרך הענן שעליו עמדה. היא פרשה את ידיה לצדדים, כמהלכת על חבל דק, וקפצה קדימה. למרבה הפתעתה, הענן לא היה קשה כמו אבן, אלא שקע מעט, ואז חזר לעצמו, כמו קפיץ גדול.

פתאום, יד חמה התגשמה בתוך ידה שלה. היא הביטה על אדם זקן, שזקנו הלבן השתפל מטה, כמעט עד רגליו היחפות. הוא הפנה אליה את עיניו הכהות, התכופף מעט ואמר בקול עמוק: "שנלך?"

היא הנהנה, ברוגע מוחלט, שמה את מבטחה באיש שהוביל אותה אל מקום לא ידוע.

"יש לי משהו עבורך." הוא אמר לפתע, התכופף אל רצפת הענן, ובן רגע צמח עליה ורד אדום יפהפה. הוא הושיט יד אל הורד, ובתנועה אחת מהירה, קטף אותו. תוך שניות הורד קמל, וראשו התכופף והתכהה.

"בבקשה." הוא אמר כשהושיט לה את הורד הנבול.

"אוי, הוא מת..." היא מלמלה בצער, וליטפה את הורד באצבעה.

"זה לא משנה, אם הוא מת. את יכולה לעזור לו."

לפתע עיניה אורו. "באמת? אני יכולה?"

"כן." הוא אישר, ואז אמר: "הו, הנה הגענו."

לרגע היא לא ראתה דבר, אבל אז הם צצו. אנשים. אנשים צוחקים זה עם זה, אנשים יושבים על יד שולחנות עמוסים וכותבים, ילדים משחקים בקלאס, אנשים בוכים, והיה שם אפילו ילד לבוש במעיל גדול ונעליים צבאיות, ששיחק עם עכבר לבן בתופסת. היו שם עצים מכל סוג, ופרחים צבעוניים, וחיות מכל סוג שחיו זו עם זו בשלום. נחלים צלולים פכפכו בקול נעים, כעופר צעיר בחן בהם את השתקפותו.

"איפה אנחנו?" קולה רעד. מעולם לא ראתה כל כך הרבה דברים יפים במקום אחד, "מה המקום הזה?"

"שום מקום, כל מקום." הוא אמר בפשטות.

"אני לא מבינה."

הוא חייך, ועיניו הטובות השרו עליה תחושת ביטחון. אז, הוא טפח באצבעו על האזור שבין אפה לפיה, ותחושה מוזרה אפפה אותה. תחושה של הבנה, מעין ידיעה עמוקה כל כך, שקשה לתאר במילים. זה כאילו ימלאו את ראשך בבת אחת בכל סודות היקום, ואתה תיאלץ, לבדך, להתמודד עם הידע הזה, שכמו שהוא נפלא, כך הוא נורא.

"אני מבינה." המילים פרחו מפיה, מבלי שאפילו התכוונה לכך.

והוא, רק חייך את החיוך המסתורי שלו, החווה בידו ושאל: "שנמשיך?"

היא הנהנה, והם המשיכו בטיול. עיניה בקושי הספיקו להכיל את השפע שהציף אותן.

"כאן, כל אחד מקבל את משאלת מצפונו. התבונני מסביב ותראי." הוא אמר, והיא התבוננה. לפתע נפלו עיניה על אדם הכבול לשלשלאות כבדות, היושב בחוסר מעש, ומדבר עם ילד קטן שמחזיק ביד אימו.

"משאלת מצפון." היא אמרה, מבינה את המשמעות של המילה.

"נכון," הוא השיב, "כאן תתמלא רק משאלה כנה, שמקורה במצפון האדם. אבל כמובן, שכל זה לא משנה לגבייך."

"למה זה?"

"כי את טהורה. והטהורים מקבלים כנפיים."

התרגשות פיעמה בתוכה, והיא מלמלה, "כנפיים."

האיש הזקן שלח מבט אל האופק, ועיניו נצצו. "אני מצטער שלא הצלחתי להגן עלייך. החיים הקצרים שעברת, הסבל, ההתעללות, הכל. אני מצטער, מצטער כל כך. בני האנוש רואים בי מלאך, אבל אני לא. את מלאך, ילדה, את טהורה יותר מכל צדיק במקום הזה."

"מלאך?" עיניה נפערו בתדהמה, ומבלי שתשים לב, הורד הנבול שבידה החל להחדש ולפרוח.

"תמיד רצית לברוח, תמיד." הוא הסב את מבטו רב השנים אליה, ובפעם הראשונה מאז ראתה אותו, הוא נראה עצוב. "עכשיו את יכולה לברוח, לאן שאת רוצה. תמיד רצית כנפיים, נכון, רוז?"

מוקדש לרוז פיזאם זכרה לברכה,

מלאך.

פרק 6 : אש ואפר

"משהו לא בסדר..." תום לחש באימה, לא מסוגל להתיק את עיניו מאנג'ל, שהתרוצצה ממקום למקום, זועקת לעזרה.

"על מה אתה מדבר? היא ענקית!" אורי הסתכל על המתרחש בהערכה, כמו רבים אחרים במקום.

"לא..." תום אמר שוב, כשהבחין בכתם דלק לרגליה של אנג'ל, שהתפצל לנחלי דלק קטנטנים שזרמו במהירות לכיוון מעגל האש המרוסנת שאנג'ל כל כך פחדה ממנה.

"לא... היא עוד לא יודעת... אם הדלק הזה יגיע עד ללהבות..." הוא אמר, ולא המשיך, כי לא היה מסוגל לבטא את אשר הבין באותו רגע. משהו היה חייב להיעשות. הדלק יתלקח במהירות, ויגיע מספיק קרוב לאנג'ל כדי שהשמלה השחורה והקרועה שלבשה תעלה בלהבות. מבלי לחשוב על כך אפילו, הוא רץ הישר אל הגבר המשופם שנשען על שולחן, ונראה מאוד מרוצה מעצמו.

"אדוני, אנג'ל בסכנה, יש שביל של דלק שעומד להתלקח ושיגיע ישר אליה - " הוא אמר במהירות, מצפה לבהלה על הסט, ולכיבוי השריפה, אך אמן הפעלולים רק זרק בו מבט משועמם, ואמר: "אני עובד פה, אידיוט. הכל בשליטה מלאה. אל תתערב בדברים שאתה לא מבין בהם."

תום הרגיש לפתע דחף עז לחבוט באיש הקר והיהיר, אבל במקום זאת הוא התבונן באנג'ל, שעמדה כעת בגבה אל שלולית הדלק הזורמת במהירות, במרחק כמעט אפסי ממנה.

רעיון מטורף עלה במוחו. רעיון כל כך מסוכן, שיכול היה להביא לאסון נורא. אבל איש לא מקשיב לו, כך שהאסון יגרם בכל מקרה. הוא אימץ את גרונו, וצעק: "תסתובבי!"

ליבו החסיר פעימה. הוא חשש שמא אנג'ל תמעד אל תוך שלולית הדלק ותאיץ את קצב הזרימה של הדלק אל האש. אל אנג'ל הסתובבה באופן מושלם ונעצרה במרחק של כמה מילמטרים מהסכנה המתקרבת. ברגע שעיניה נחו על הדלק שזרם אל האש, היא הרימה את ראשה וצעקה : "קאט! תעצרו הכל, עזרו לי לצאת מפה!" היא לא הייתה היסטרית או מבועתת, וקולה היה יציב באופן מוזר.

הבמאי הוריד את משקפי השמש מעיניו, וצעק: "מה יש?"

ובכלל, תום הרגיש שהכל מתנהל באיטיות, ושזמן החסד של אנג'ל אוזל. הוא לא יכל לעצור את עצמו יותר.

"האש יוצאת משליטה!" הוא צעק בכעס, ומיהר לכיוון הסט. הייתה לו תחושה שיש מאחוריו רוח גבית שמלווה אותו הלאה, אל המעשה הנכון. הלהבות היו גבוהות, אבל הוא מצא מעין גבעה קטנה מחוץ לשריפה, ובמהירות טיפס עליה וזינק מעל ללהבות, אל לב השריפה.

כשנחת על ברכיו בזעקת כאב, הוא הבחין באנג'ל, אוזת בשולי שמלתה כדי שלא תתלקח. בצדודית עינו הספיק להבחין ששביל אחד של דלק חובר אל האש, ואז תפס בידה של אנג'ל ומשך אותה, רגע לפני שהמקום בו עמדה עלה בלהבות.אנג'ל נפלה על כתפיו, ונשימתה רפרפה על צווארו והעבירה בו רעד. הוא היטיב את אחיזתו בידה ושניהם רצו, מנסים למצוא פרצה באש שגירגרה בהנאה למראה הטרף. ואז, אנג'ל משכה אותו אל מקום שבו הלהבות היו נמוכות יותר.

"נקפוץ מעל זה." היא אמרה בהחלטיות, אך לא הבחינה באש שעשתה את דרכה אליהם מאחור. תום זרק מבט לאחור, ובהחלטה של רגע, הוא הרים את אנג'ל בשתי ידיו, והניף אותה מעל ללהבות. הוא לא הצליח לראות אם היא נפגעה, כי האש רק הלכה והתגברה. לפתע הוא הרגיש תחושה איומה, וצעק בבהלה. האש ליככה קלות את רגליו, שבאינסיקט של רגע ניסו לזנק אל מחוץ לשריפה. הוא הרגיש בלהבות שאחזו בחולצתו לפני שהתגלגל על האדמה הקשה, צורח ביסורים.

ואז ראייתו היטשטשה, ושמיכה שחורה כבדה סגרה על הכול.

"הוא יהיה בסדר, דוקטור?"

"בהחלט. אם כי יתכן שישארו עליו מעט סימנים מהכוויות הללו. לפחות אין לו כוויות פנים, מה שמקל עליו משמעותית. אתה קרוב משפחה? אחיו?"

"אפשר לומר. מה לגבי הרגליים?"

"פציעה שטחית בלבד, כלומר, שפשופים ולא יותר. בכל מקרה חבשתי את הברכיים של הבחור."

"תודה, דוקטור."

"הו, לא, זה בסדר. הברנש הצעיר הזה הראה אומץ של ממש, לא הרבה היו עושים את מה שהוא עשה."

"הוא אדם הגון, דוקטור."

"הגון בהחלט. ובכן, עלי ללכת עכשיו. מסור לו החלמה מהירה."

"להתראות, ותודה." 

הקולות נדמו, ואיתם גם הכרתו הרגעית של תום. הוא שקע שוב במעמקי השינה, ואחרי זמן מה, התעורר שוב.

אורי ישב שם, כשהבעה מודאגת על פניו. תום ניסה להתרומם למצב ישיבה, אך לא הצליח. מיטת החולים שעליה שכב חרקה, ואורי קם מיד ואמר: "סוף סוף התעוררת! כבר התחלת להדאיג אותי!"

"זה שום דבר..." תום מילמל ונדהם לגלות עד כמה חלש הוא היה.

"אל תתאמץ, אתה צריך לנוח." אורי אמר והתיישב.

"אנג'ל..." תום נזכר לפתע ברגע שבו הניף את אנג'ל מעבר ללהבות, ופחד השתלט עליו. "היא בסדר?"

"שתי כוויות, דרגה אחת, ברגליים. זה מה שהרופא אמר." קולו של אורי הצטנן לפתע.

תום נאנח, והוא עצמו לא ידע אם מכאב או מהקלה. "תודה לאל." הוא אמר, "היא לא נפגעה כל כך."

"יש לך מזל." אורי העיר, "עוד כמה שניות בשריפה הזאת והיית יכול להיות דמות מושלמת לסרטי אימה. היו שם מיליון פעלולנים יותר מנוסים ממך שיכלו לחלץ אותה, אבל אתה, כמו אידיוט, מחליט לשחק את הגיבור. יכולת לחסל את הקריירה שלך היום."

"על מה אתה מדבר?" תום שאל, והרגיש איך הכעס מתפשט בו, "רצית שאני פשוט אעמוד מנגד?"

אורי אמר ביובש, "יכולת להזעיק עזרה."

"עד שהייתי מזעיק עזרה הלהבות היו מתגברות עליה! הייתי חייב - "

"חייב? חייב?!" אורי הזדעק, "אתה לא מבין שיכול להיות שהיית חוזר היום אל אמא שלך בארון מתים?!"

"מה?"

"שנייה אחרי שקפצת מחוץ לשריפה, הלהבות הגיעו אל חומר נפץ שמישהו שכח שם. הייתי בטוח שאיבדת לפחות רגל בניסיון להציל אותה. איך אתה לא חושב על אמא שלך לפני שאתה מסכן את החיים שלך בשביל איזו בחורה? זאת אמא שלך, אין לה חיים בלעדיך!"

"שלא תטיף לי מוסר,שמעת?!" תום צעק, ובמלוא כוחותיו הצליח להתיישב על המיטה.

"אל תשחק את הגיבור גם עכשיו, אתה תפגע בעצמך." אורי התבונן בו במבט קר.

"עזוב את זה עכשיו!" תום סירב להחליף נושא. "תקשיב לי טוב, אני לא יודע מה אתה חושב לעצמך, אבל אתה לא היית שם במקומי! אתה לא ראית את המבט בעיניים שלה, כשהלהבות השתקפו בהן - " קולו נשבר וידו רעדו, אך הוא המשיך בכל זאת, "באותו רגע, הכל נעלם... לא היה אף אחד, זה היה צריך להיות אני. אף אחד. שום דבר... לא החלומות שלי, לא הבית שלי, לא החיים שלי, רק אנג'ל. כי בעבור החיים שלה, אני מסוגל להקריב את עצמי, ואם צריך, אני אכנס שוב אל תוך שריפה, גם אם לא ישאר ממני כלום חוץ מאבק, ו- על מה אתה מסתכל?"

אורי עמד שם, פניו אדומים, ועיניו נעוצות בנקודה מסוימת מעבר לכתפו של תום.

"מאחוריך..." הוא סינן לעברו בשקט, וכשתום הסתובב תוך אנחת כאב, עיניו נפלו על זוג רגליים חבושות, ועל שמלה מפוחמת, ועל שיער שחור ארוך, ארוך עד אינסוף.

קודם כל, התנצלות: לקח לי המון זמן להעלות את הפרק הזה, והוא גם ממש קצר. תפס אותי סוג של וירוס, ואני די דידיתי כרגע אל המחשב כדי לסיים את הפרק הזה. אני מקווה שבעוד יומיים שלושה אני אחזור להיות בסדר.

הפרק הבא יהיה הרבה הרבה יותר מספק  :)