אני יודעת שזה ארוך .
אבל מתי ששהוא זה היה חייב לצאת : |
-פוסט דכאוני במיוחד-
אתה נולד .
אתה גודל .
אתה כל - כך קטן .
אבל אתה מרגיש גדול .
אתה רוצה לגדול , רוצה להרגיש איך זה .
רוצה להרגיש איך זה לאהוב . איך זה להיות מבולבל .
איך זה שהחיים שלך מוצפים בבעיות .
אבל אתה לא באמת מתכוון לזה .
ככה אני חשבתי שהייתי קטנה .
כמה באלי לגדול . לחיות . לאהוב .
אבל האמת שבכיתה ד' הכל באמת בא אליי .
ככה פתאום .
הייתי שונה מהאחרות .
כולם היו קטנות , ורק אני הייתי הילדה שמתפתחת בניגוד לשאר .
אני הייתי הבסדר כאן - הם לא .
אז למה הרגשתי כל כך שונה . כל כך לא בסדר !?
גדלתי בתחושה שאני הילדה השמנה .
הילדה הגדולה .
משמה התחילה השריטה שלי . אני מודה .
ומרוב תיסכול הייתי מסתגרת בחדר שלי כל היום .
לא זזה , לא רואה , לא עושה , לא כלום .
זה רק אני והקירות .
גדלתי עוד קצת . הגעתי לכיתה ה' .
בצפר חדש .
חברים חדשים .
אבל עם שריטה ישנה .
ביטחון עצמי ?! אין .
אהבה עצמית ?! אין .
הערכה עצמית ?! גם אין .
מה יש ?! כלום ! שריטה . ושנאה עצמית .
כיתות ה-ו' היו הכיתות הכי מגעילות שיש .
לא אהבתי את עצמי - לא ציפיתי שיאהבו אותי .
הייתי סגורה . בתוך עצמי .
אז אנשים מוצאים את עצמם מתחילים לרדת עלייך .
הייתי מוצאת את עצמי כל היום מרביצה ובוכה .
למה !? מה עוד יכלתי לעשות ?!
חשבתי לעצמי . אם אני לא אוהבת את עצמי למה שלא יאהבו אותי ?
למה אין מישו שיבוא ויתן לי קצת אהבה . שחסרה לי נורא !
לכל ילדה היה חבר .
אפילו אם זה היה סתם .
אבל אמרו לה שאוהבים אותה .
אמרו לה שרוצים אותה .
לי ?! למה שיאהבו אותי אם אין לי טיפת אהבה להעניק לעצמי ?
שמעת על דבר כזה שבן אדם לא אוהב את עצמו !?
לא יודעת למה . אני פשוט לא סובלת את עצמי .
אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי למה שיאהבו אותך ?!
תראי אותך . תסתכלי .
והדימעה יורדת .
הכאב עולה לך בגרון .
את מרגישה שיש שמה משו שחונק אותך .
שדוקר אותך בלב .
שאוכל אותך מבפנים .
ואז את שוכבת על המיטה מסתכל על הריצפה והדמעות יורדות .
בלי הפסקה .
אני מצאתי את עצמי מדברת לסבתא .
אין סבתא . גם היא לא יכולה להגיד אני אוהבת אותך .
ואז הדמעות הופכות לדמעות של הפסד .
ובלב אני אומרת לאלוהים "ניצחת . מה אתה עוד רוצה ?!"
אני מסתכלת במסדרון . על הקיר שמימול הדלת שלי .
את שמה על הקיר סבתא .
את מחבקת ילדה .
למה אותי את לא יכולה לחבק ככה ?!
עם חיוך כזה ?!
עם שמחה כזאתי ?!
למה אני לא יכולה להגיד "הלכתי לסבתא . כמה מתנות קיבלתי "
או רק "הייתי עם סבתא . איזה כיף היה !"
ככה עברו להם כיתות ה-ו' .
אילו היו המחשבות .
גדלתי , עמדתי מימול המראה ואמרתי דיי .
נמאס לי !
ניגבתי את הדימעה והחלטתי שאני לא ימשיך לחיות ככה .
החלטתי שינוי . השתנתי .
סוג של תחפשות [?]
האופי שלי ניהיה שונה פי 100000 .
נהיו לי חברים .
אהבו אותי פתאום .
פתאום לא הייתי צריכה להרביץ .
הייתי צריכה לחייך וכולם היו מחייכים איתי .
היה לי חיוך קטן .
אבל כשחזרתי הבייתה אמרתי לעצמי מה אם הם לא באמת אוהבים אותך ?!
כמו שאת לא באמת אוהבת את עצמך .
הרגשתי שמרמים אותי .
לא ידעתי מה להרגיש בכלל .
בכל זאת , לא אהבו אותי . אהבו את הבן אדם שאני יצרתי .
שהוא לא אני .
כיתה ז' .
הייתי דיי דלוקה עליו .
הוא היה לא הכי חתיך .
אבל הוא היה כל כך חמוד .
הוא היה טוב אליי .
דיבר איתי .
הרגשתי טוב איתו .
תמיד תפסתי אותו מרביץ לילדים ומסתכל עליי .
הייתי מחייכת אליו ומסמיקה .
הוא היה מחזיר חיוך וממשיך בשלו .
כיתה ז' .
כל הבנות תמיד היו עם ילדי ט' .
אני לא .
למה ?!
מה אם הם ישנאו אותי ?!
מה אם אני יצא מפגרת ?!
שכחו מזה .
השריטה גדלה יותר ויותר .
למה ?!
למה את לא נסגרת ?!
למה דווקא לי חייבת להיות שריטה בראש . שמשבשת לי הכל ?!
סוף כיתה ז' הכרתי אנשים אחרים .
אנשים כל כך חמודים .
והבנתי איך זה חברים אמיתיים .
אמרתי זובי על הכל . הם אוהבים אותי כמו שאני .
בלי התחפושת שבניתי לעצמי .
התחפושת שכל כך שנאתי , אבל בזכותה התחלתי להתחבר לאנשים .
הוא לא רצה אותי .
למרות שהייתי בקטע שלו .
הייתי רק ידידה שלו .
ככה נגמרה כיתה ז' .
הוא עבר . אבל הקשר התהדק יותר ויותר .
התאכזבתי .
אבל הרגשתי שיהיה בסדר .
הרגשתי משו מוזר בבטן .
אני מאמינה בעצמי .
זה אומר שהתחלתי לאהוב ת'עצמי [?]
ניהיו לי כל כך הרבה חברים !
חברות ?! =' [
כאן השריטה עדיין עמוקה .
אפילו חברה אחת . אמיתית לא הייתה .
איפה הבנות ?!
אין לי מושג . אני הרבה יותר עם בנים .
למה ?!
אני לא אוהבת בנות .
יכולות להיות מתוקות וקטלניות .
לא תודה , לא בשבילי .
אבל תמיד חלמתי על חברה טובה אחת !
שתיהיה איתי באותה כיתה .
שתלך איתי לאן שאני הולכת .
שניהיה ביחד .
יהיה מה שיהיה .
חיפשתי וחשבתי שמצאתי .
3 לא 1
חשבתי שהם אוהבות אותי .
טעיתי : [
כיתה ח' .
הכרתי עוד ילדים .
שאהבו אותי בלי התחפושת . כמו שאני .
אבל לא רק בנים , גם בנות .
ואז הכרתי אותך .
היית כל כך חמוד .
כל כך יפה .
התחלנו להתחבר .
כמו כולם . הבנות לא אהבו את זה
אני זוכרת הם דיברו על חברים שלך .
וכשהזכרתי אותך . הם פשוט השתיקו אותי ואמרו לי מי ישמע . כולה ילד קטן .
אפילו שהיית הרבה יותר גדול מהבנים שהם דיברו עלייהם .
הרגשתי כעס . הרגשתי כאב . הרגשתי פחד .
פשוט שתקתי .
התקרבתי אלייך .
אני זוכרת כל פרט ופרט .
אולי אתה שכחת . אבל אני לא יכולה גם בעוד מליון שנה .
העיניים שלך . תקועות עמוק בתוך הראש שלי .
לא זזות משמה .
אני זוכרת שדיברנו .
אתה שאלת : " מה בחיים לא התחילו איתך ? "
ואני עניתי : "לא , לא ממש רציתי חבר"
הסתרתי את עצמי שוב מתחת לתחפושת .
רציתי לבכות .
העמדתי פנים .
תמיד שמרתי את כל הכאב בפנים .
עד כיתה ח' שהתפוצצתי .
בכל זאת מד' - ח' .
הרבה הרבה דברים על הלב .
רבתי עם ה"חברות"
תמיד אמרת לי שהם לא חברות .
אבל פחדתי להשאר לבד .
ותמיד אמרת לי אני כאן איתך .
אני תומך בך !
הכל יהיה בסדר .
נתת לי כוח .
נלחמתי .
האמנתי בך .
תמיד אמרת יהיה בסדר .
תמיד אמרת אני לא יפגע בך .
אני יודע מה את עוברת .
אני יסיים את זה הכי יפה .
למרות שאני בחיים לא יסיים את זה .
סמכתי עלייך כל כך !
בסוף לא רק שהלכת שהייתי הכי לבד בעולם .
גם בגדת בי .
וגם לא דיברת איתי .
כאב לי כל כך !
רציתי לשנוא , לא יכלתי .
פשוט לא יכלתי =' [
לא יצאת לי מהראש .
אתה לא מביו כמה אהבה יכלתי להביא לך .
אבל מסתבר שרק אני הרגשתי ככה .
אולי אהבת אבל אהבת בצורה רגילה .
ולא כמו שאני אהבתי אותך !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: