היי שוב. יודעים עכשיו קלטתי תטעות הדקדוקית בכותרת שלי(שאין לי מושג אם מישהו רואה) THIS ARE THE DAYS OF MY LIVES ככה זה שלא נמצאים בשיעורי אנגלית כבר שנתיים. אם אני יודעת להגיד תשם שלי באנגלית היום זה הישג.
יודעים, כשהייתי מכית לא הייתה לי שביזות יום א' כמעט (רק כשהיו לי חיילים ממש חארות ו/או סגל חרא) עכשיו יש לי שביזות כל השבוע לפני שאני חוזרת כי אני לא רוצה לחזור. ככה זה ישראלים רוצים את כל היד. סתם תאמת אני דווקא דיי נהנית בבסיס- הדברים היחידים שמציקים לי ובשבילם אני מוכנה כבר להשתחרר זה החום המטורף בבסיס שלי והיתושים הנוראיים שלא נותנים לי לישון בלילות. חברים מהיום נשארו לי שבועיים בבית ושבוע בסיס וזהו עוד 7 ימי בסיס ואני בבית.
אתם שואלים אם אני מפחדת... אה לא אני לא מפחדת כי עשיתי לעצמי איזו תוכנית מגניבה בראש שאם היא תתבצע או לפחות תתבצע חלקית, אני אהיה בשלב של הלימודים או הפעלת הראש חלקית בשביל פסיכומטרי רק בעוד איזה חצי שנה-שנה. ולהלן התוכנית-
דבר ראשון להשתחרר זה צעד בסיסי בתוכנית. לאחר-מכן לעבוד איזה חודשיים להתחיל מועדפת בתחנת דלק ואחר-כך ליסוע לחול עם החברות ולעבוד בעגלות בקריסמס. אם אני לא אסע אני בכל אופן יעשה את המועדפת ותוך כדי רשיון נהיגה וכאלה. אחרי העגלות (אם אסע) אמשיך את המועדפת ואחרכך טיול בדרום-אמריקה. הנופים, החוויות, הטראקים זה לא יהיה רע... ואחרי הטיול אני מאמינה שאני אתחיל ללמוד או משהו...
כל דבר בתוכנית הזו הוא לא קבוע ככה שאם משהו ישתנה לא יקרה שום דבר... יש פלאן בי סי ואף. סתם אני זורמת מה שיהיה אני מרוצה...
תאכלס אני עדיין לא יודעת איך אני נפרדת מכל האנשים הטובים שיש לי בבסיס. אני שמחה שלפחות בסוף השירות יצא לי לבלות זמן איכות עם אנשים ולראות אותם יותר מאשר שהייתי מכית והייתי חייבת ללכת לישון או שהייתי מתמוטטת. כמה שהתבאסתי על עצמי שאני חפשנית לעת שחרור היו לזה יתרונות. אני קצת מתחרטת שלא יצא לי יותר זמן עם אנשים מסויימים אבל לפחות למדתי מסר מסויים שהוא שלפעמים,אם אפשר עדיף לישון פחות (למרות שאני מאד מאד אוהבת לישון וזקוקה לזה) ולבלות יותר. וגם בנוסף- לא להיות כלכך צהובים! קצת שחור יכול להיות טוב מאד (צהוב= חייל טוב ומשעמם שחור= להיפך).
לא הספקתי הרבה מאז שיצאתי לבסיס אבל ביליתי אחלה יום עם חברה שלא יצא לנו להתראות הרבה מאד זמן. ככה זה שלא גרים באותה עיר ושלא נמצאים באותה שכבת גיל. היא הייתה החברה הראשונה והיחידה שלי ויש לי עדיין רגשות של חיבה כלפיה. יותר דאגה ואהבה כבן-אדם מאשר כבת זוג. הכל התחיל מטרמפ שהביא אותי לקצה השני של הארץ מבחינתי. ראיתי שאני באזור שלה והתקשרתי אליה. היא זרמה ומצאתי את עצמי אצלה. היה דיי מצחיק ומפדח מ2 סיבות עיקריות- 1 הכלבה שלה התמתחה והביאה את הפלוץ של החיים ושתינו נקרענו מצחוק.
2 ישבנו על המחשב שלה והיא דיברה עם חברה והחברה הזו רשמה על מישהי כן נראה לי שהיא מגולחת לגמריי.. שתינו התפדחנו כי זה לא כלכך היה מיועד לעיניי אבל בסדר. עברנו.
נשארתי אצלה כל היום כי רציתי להעביר לה את הזמן כי היא בבאסה שהיא נפרדה מחברה שלה. אז נשארתי. ראינו בערך כל תוכנית בטלויזיה כל היום אבל בסדר בשבילה אני מוכנה. קצת נרדמתי (באתי מהצבא אחרי שעתיים שינה בלילה) קצת אכלתי והיה אחלה. באמת שהחזרנו הרבה שעות שלא הצלחנו להיפגש אתמול. זה לא שאני מצפה לזה אבל יש לי הרגשה שמתישהו בעתיד יהיה ביננו משהו חוזר. אף פעם באמת לא היה מה שצריך היה ויכול היה להיות. זה נגמר מהר כשאני התגייסתי והיא אכלה סרט על זה ולא ידעה מה לעשות עם חברה בצבא. עכשיו גם היא הולכת להיות מכית למרבה האירוניה, ואתמול ניסיתי כמיטב יכולתי להראות לה איך לא להיות צעירה ולימדתי אותה איך קושרים שרוכים, איך שמים את הכומתה, איך מצדיעים וכדומה.אני גם אדאג שהיא תקבל כמה שיותר ציוד שאוכל להביא לה (קשרים באפסנאות זה הכי טוב) מצחיק איך דור הולך ודור בא (היא מתגייסת 5 ימים אחרי שאני התגייסתי). אני בטוחה שכולכם מאחלים לה בהצלחה!
גם בן-דוד שלי מתגייס בקרוב מאד וגם הוא יצטרך את הבהצלחה הזה כי אין לי מושג לאן הוא הולך אבל זה לא נראה לי למקום כלכך מצויין.
בכלל אני לא מבינה את ההורים שגורמים לילדים שלהם לא לעשות את שהם רוצים. תכבדו את רצון הילדים שלכם גם אם אתם דואגים.
אני בחיים לא הייתי נותנת שימנעו ממני לעשות את רצוני אם זה באמת היה חשוב לי. בן-דוד שלי רוצה להיות קרבי ולא נותנים לו. ועכשיו הוא יידפק במקום מעפן (מה שאני מקווה שלא יקרה).
מה עוד? זהו עוד בינתיים רק התחלתי את השבוע בבית ואני אמשיך לעדכן כי יהיו עוד חוויות... בינתיים שיהיה לכולם, לא משנה איפה הם, אחלה שבוע!