החלטה זו התקבלה לאחר שאתמול, בשעות הקטנות ביותר של הלילה, אכלתי בליווי רעד ושקיקה זוג קרואסונים ("אכלתי" זו מילה נאה, בלעתי אותם במספר ביסים כשאני נכנסת לתוך טראנס רציני) ואז שפכתי דיאט קולה על כל המקלדת והמסך החדש והעכבר, רצתי לשירותים וניסיתי להקיא.

לעזאזל.

יש דבר זה להיות כפוף לחברה. יש דבר כזה להיות מושפע חברתית, לתת לחברה to get ya. ויש דבר כזה להרוס את עצמך בשביל זה. אני לא אחצה את הגבול הזה. ובשביל מה? בשביל שעל פי ההיקפים שמפרסם המגזין ההוא וההוא אחשב מושכת? אני לא דיברתי עם אנשים במציאות בשנים האחרונות, לא רכשתי חברים, לא יצאתי למסיבות, לא נפגשתי (מחסום פסיכולוגי בלה בלה בלה) עם אנשים שאהבתי באנטרנט, ולמה? כי הם יחשבו שאני שמנה? אני האשמה. לעזאזל. אני. אני.

שברתי את המשקל, ואתם יודעים מה? אני זורקת אותו לפח. לא עוד לכבול את עצמך ככה. לא עוד סבל. לא עוד בוקר לחוץ בו אני עומדת מול המשקל שעות ופשוט לא מצליחה לגייס את האומץ הנפשי לעלות.

"אני לא רוצה ללכת לשם, יחשבו שאני שמנה"

"אני לא עושה את זה, אני שמנה מדי"

"אסור לאנשים כמוני לחיות, אני שמנה"

לא עוד כל אלה.

166, 56 קילוגרמים. ואני לא אשאף ליותר. אני אעשה המון ספורט, אוכל מה בא לי, אטוס לחו''ל, אלך לכל מקום שארצה בלי שמחשבות השומן ייכבלו אותי, ואתן לעצמי להכיר אנשים ולקנות בגדים, כי זהו. מעכשיו אני חופשייה כמו פאקינג ציפור.