לא יכולה יותר

ברצינות

די

אני מתפוצצת

יושבת על המחשב עכשיו

כל הגוף שלי ויברציות

מכוסה זיעה קרה

הלב דופק

אני לא יכולה יותר

די, מספיק עם זה

אני מזיעה על המקלדת

ואני רוצה להקיא

יותר מהכל, אני רוצה להקיא את הנשמה עכשיו

תמיד כשרע לי יש לי בחילה

אני רוצה להפסיק עם הקשר הזה

לא רוצה יותר להתעסק בכל החרא הזה

נמאס לי

הגיעו מים עד נפש

אין שום סיכוי שאני שורדת את המשך הקשר הדפוק הזה

רק היום רשמתי לו

טוב תראה. הקשר שלי ושלה גורם לי יותר נזק מהנאה. יותר סבל מהנאה. 5 דקות של כיף וזיונים, ואז סבל לימים. לא מגעגועים או משהו, פשוט אוכל אותי הקשר הזה. ככה. אוכל אותי. אנשים שאוהבים אותי מפחידים אותי לאללה. וזה מפחיד, מה אני אעשה? אני לא יכולה לסבול את זה. זוכר שאמרתי לך "זה לא שאני לא רוצה אותה, זה שאני לא רוצה אותי"? אז הנה ההסבר. פעם, כשרק התחיל כל הקטע איתה, והיא אמרה שיש לה רגשות אליי, ואז זה התפתח ל"אני אוהבת אותך", אז תמיד עניתי לה ב"את לא מכירה אותי" אוטומטית כזה וישר התעצבנתי, ורק עכשיו בדיעבד אני מבינה שזה היה תירוץ שעשיתי לעצמי למה שמישהו ייתאהב בי. ואני יודעת, אני כל כך יודעת שמה שאני רושמת פה מצטייר כנורא נורא מעפן. נורא. איך אתה אומר? "גריעות". לחלוטין, אני יודעת. וזה אנושי ומגעיל וכזה... בחיי, אני לא יכולה גם לדבר איתה על זה. תמיד כשאנחנו מדברות ברצינות, היא הופכת את לצחוק וחי חי. יש לה אופי ירושלמי כזה. ירושלים זה אופי. תל אביבי הוא יותר סנטימנטלי... ולא יודעת, אני נמשכת לסנטימנטליות. אבל עזוב, זה לא קשור. בערך. כלומר... זה כן. גם העובדה שלא התאהבתי בה. התאהבתי בפנטזיה. מבין? הרי היא... היא שנונה ומצחיקה ואינטיליגנטית, וכל הדברים האנושיים האלה כמו שנאה עצמית או הערכה עצמית נמוכה הם כאילו ממנה והלאה. והיא מושלמת, אין ספק. אבל.. אולי דווקא השלמות הזו, חוסר הפגמים, הוא פגם בעצמו. ואני לא יכולה לדבר איתה על זה, כי כפי שאמרתי, כל זה ממנה והלאה. וזה הורג אותי, כי הכל נאגר בפנים, ואני בכלל לא נהנית מהנשיקות שלנו. ואתה יודע מה? טכנית, יש בה את כל מה שאני צריכה. היא פנטזיה. יש בה הכל. היא מצחיקה ושנונה ונחמדה וחי חי. אבל פתאום אני מגלה שזה לא מספיק. שזה לא... זה לא זה. ודי. נמאס לי כל כך.

ועכשיו זה רק התדרדר

רק התדרדר

רק צרות

רע

רע

אני רוצה להקיא