אתה דפוק, דפוק לגמרי לגמרי. אתה מתוסבך. אתה מוזנח פיזית ונפשית. אתה לא מבין לא מה אתה רוצה מעצמך, לא מה מישהו רוצה ממך.

אתה בודד. אתה ציני ושקט, אתה שנון וחד. אתה שלילי. אתה הולך, לבד, באמצע הלילה, בגשם, ותוהה על למה ואיך ומי. אתה יושב בבריכה, איפה שזרמי הג'קוזי, ואתה לוחץ את עצמך לזרם המים באופן שהכי כואב וקרוב לתחילת הזרם, טומן את ראשך בכפות ידייך, ומהרהר. אתה לא מצליח להתמודד. עם כלום. אתה בחיים לא חושב שתתאהב, שמגיעה לך מישהי בכלל. אתה שונא את עצמך. אתה זורק את עצמך למיטה. מרים את עצמך לרצפה. אתה יושב על אדן החלון. אתה שוכב בדשא.

אני אחשוב שאתה דפוק לפעמים. שאתה סתם מעכב אותי מאחור מלהתקדם למקום טוב יותר בחיים שלי. אולי הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי כשעוד היה זמן ולא לסכן את הכל למען הקשר הטפשי והמתפורר והתמוה הזה, ולאן בכלל השכל הישר וההגיון שלי הלכו. אתה תחשוב שאני סתם, עוד בחורה, שאולי לא מגיעה לך כמו שהורגלת לחשוב, או יותר טוב- שאולי אתה בכלל לא צריך אותי, שהסתדרת טוב מאד גם עכשיו, ובכלל, לא כל כך אכפת לך ממני פתאום, וכל המחוות שלי שוות כאין וכאפס וכלום בי לא יכול לפצות על החור הגדול שאתה מרגיש שפעור בך. אולי לא נטעה בכלל. תלוי במצב הרוח. אבל אני בכל זאת אדפוק לך ב4 בבוקר בדמעות באמצע גשם סואן, ממש כמו בסרטים האמריקאיים. ואתה תפתח, חצי עירום, לא מבין מאיפה נפלתי אבל לא אומר כלום, ונשב ונבכה ביחד חרישית, בלי לדעת על מה. ונתכסה, ותביא לי קנקן שוקו חמים, ונראה סרט בריטי קומי דפוק משנות ה80' ולא נתרכז בעלילתו בכלל. ותציע לי לצאת לאן שהוא, ואני אגיד שממש לא באלי, אבל תכריח אותי בכל זאת, כי אתה דואג, וחוץ מזה מחניקה אותך האווירה של הבית, ועוד מעט ההורים שלך יתעוררו. או מה שנשאר מהם. אני אסכים לבסוף, תלוי במצב הרוח. ותביא לי אחת מהחולצות שלך, את האדומה הענקית הזו שמחממת, והיא תשב עליי קצת עקום ותחשוף לי את הכתפיים כל פעם שאסטה קצת שמאלה, כי נסע באופניים למקום שלנו, שזה מקום שקט ובודד שמצאנו באמצע העיר, מהמקומות האלה שאתם בקושי עוברים בהם, וגם כשכן לא נותנים להם יותר מידי תשומת לב. רק המקום הזה הוא סיפור בפני עצמו. עוד מעט נחזור לזה. הכל בינינו יהיה כמו סרט הזייתי איטי סוג ז'. אולי נעשה סמים אבל רק קלים ונזדיין אבל בתשוקה שלא יכולה ללבוש מילים. נהיה מוזרים, ונבין את המוזרות אחד של השנייה בלי לדבר על זה ישירות. לפעמים אני אבוא וארביץ לך. אתה בקושי תנסה להגן על עצמך, שלא נדבר על להחזיר. אתה תספוג את זה. אתה תבין. אתה תחכה בסבלנות. אתה תפצע. אתה תכאב פיזית קצת טעימה מהכאב שאני ארגיש באותו רגע נפשית. אתה תחכה שארגע, שאתפרק קצת, שאצעק קצת, שאהרוס לך את החדר יותר ממה שהוא הרוס גם ככה, שאקרע את הסדינים ואעיף הכל מהשולחן, לפעמים עם השולחן ביחד, תלוי במצב הרוח. שאזרוק אותך לרצפה, אולי אפילו נשכב כבר בשלב הזה. אולי עוד מעט. אני אשבור כמה כלים במטבח ואכוון אלייך אבל לא באמת אפגע, זה הכרחי.

חוץ מזה. נשב במקום הזה, הפרטי הזה שלנו הנזכר להעיל, ימים ולילות ושעות בלי להחליף מילה. ונקשיב לאמביינט שלי. ותמות עליו. הוא ידבר בשמינו. הכל יהיה כל כך רגוע, ועננים ישוטו. ולילות שלמים נשכב על הרצפה הקרה ונסתכל על התקרה. ונראה ביחד שלג חסר משמעות בטלוויזיה, שעות. ואני לא אפחד שתחשוב אותי לעלובה, וכל פעם שאני ארצה להקיא מילולית אני אכוון עלייך, ואתה תשתוק, ואני אשתוק, אבל אני יותר, או אתה יותר, לא יכולה להחליט. אני אישה, אז כנראה שאני אדבר יותר. תלוי במצב הרוח. ותמיד אני אלחש לך ברגעים הכי מתאימים שממש לא אכפת לי מאיך שאתה נראה ואתה אף פעם לא תאמין לזה. ותמיד ברגעי שבירה כשאני אשאל אותך מה מצאת בי ואתה תגיד שאין לך מושג אני אתעצבן וזה יהיה הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע ממך ברגע הזה, ואז אולי נריב או שאולי אני כרגיל אספוג בשקט ונמשיך הלאה. תלוי במצב הרוח.