במקום מסויים אני מקווה שהטיסה הזו תשנה אותי. שהיא תביא לכולם מנוחה ממני, שקצת ייתגעגעו.

אני מקווה שאחזור אדם קצת אחר. אדם עם הרגלי אכילה שונים, אדם עם מחשבות שונות, אדם עם איזו שהיא פרופורצייה על החיים. גם אם מועטה. אני רוצה להתבודד ביערות שבדיה עם כלום מוחלט. אני לא רוצה מחשב או פלאפון או טלוויזיה. אני רוצה לשבת על מדרגות מעץ של אגם שם בשטוקהולם הקרה והרחוקה עם רגליים במים. לשבת שם ולקרוא, ולהיות לא אני לרגע. להיות אדם שקט יותר. שלם יותר. חושב יותר. אדם ששם לב לפרטים הקטנים, לכל חוש מחמשת החושים. אדם ששומע, מרגיש, רואה, טועם ומריח. אני רוצה חופש במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי. נסיעות ארוכות ברכבת עם ערימה של ספרים ומחברות ריקות, קרועות, מקושקשות. כלי כתיבה. רק דיו ועט נוצה חסרים לאווירה הזו.

זה מצחיק, כי שיא הפואטיות של היום שלי בישראל הוא הליכה לאור ירח עם צ'ייקובסקי בעודי נושמת את הרעל שפולטת חיפה עליי. אתה מוכרח לאהוב את חיפה. היא מאד מוגדרת. כל עיר היא נורא מוגדרת. גם זה מצחיק, סטריאוטיפי-ערים.

אני צריכה לקנות מתנות לכולן. להשקיע מחשבה בכל מתנה.

ארזתי בגדים יפים. בגדים אחרים. בגדים שלובשים אנשים שאוהבים את עצמם. חצאיות שחורות קצרות ומדליקות, חגורות כסופות. שמלות ארוכות. ארזתי גרביונים בצבעים, חולצות ורודות.

כל אלו ליצור אשליה של אדם אחר, אדם שיש ברשותו מעבר לערימות שקים סמרטוטיים ומהביליים.

אולי בשבדיה גם ארזה מעט. בכל זאת, ארוחות מסודרות, התרוצצות חסרת רסן בין מקום למקום, אוכל אירופאי שאני שונאת. 54 כרגע. רק 4 ק"ג אני מבקשת משבדיה לקחת ממני, ואני אהיה מאושרת.