אני מרגישה מועקה כזו

כל העומס חסר המשמעות

וכל הבעיות שאני מדחיקה

פתאום מציקים לי בצורה קיצונית

  ואני לא יודעת מה לעשות.

אני מרגישה קנאה בלתי מוסברת כלפי כל אחד שהוא לא אני

ללא סיבה מוגדרת

רק היותו לא- אני, זהו

אני מנסה לעשות תקופה טובה

זאת אומרת, אני מנסה להדחיק חזק יותר,

אני לא מצליחה

קשה לי עם עצמי

אני יודעת שלעולם לא אחזור לפעם

ובכל זאת צד מסוים בי מכריח אותי לחשוב על זה שוב ושוב

כזו אני, ה"רע" בא לי בטבעי.

מוזר אבל, אני אוהבת כשרע

טוב- לא בדיוק

זה מסובך.

אני אוהבת לסבול, אבל לא במובן של אהבה "יאי סובלים"

לא יודעת איך להסביר את זה

אני יודעת שזה לא נורמלי

קשה לי עם עצמי

אני לא רגילה לכתוב מהלב למקלדת בלי למחוק אחר כך

אני חושבת שזה הפוסט הראשון(או בין הראשונים) שלא עוברים סלקציה מחמירה

בדרך כלל פוסט כזה היה מתחלף במשפט ותמונה.

ובכל זאת- הנה הוא מולכם

מלאת הפתעות אני, הא?

תהרגו אותי