השבועות האחרונים כמו מערבולת ענקית..
ניסיתי לשכוח אותו אבל הנשיקה שלו חרוטה לי בלב
הדיגדוג הזה החשש, אני לא זוכרת מתי התרגשתי כ"כ מנשיקה
כשהידיים שלו אוחזות בבטחה את שערי והוא מנשק קלות בעורף
וכשהשפתיים סוף סוף נפגשות אחרי חודשים ארוכים של רצון
קורה משהו מסעיר.
אני לא זוכרת מתי מישהו נישק אותי ככה אפילו לא דני
מעניין ששתקתי על זה.
מה שמעניין הוא שכל פעם מחדש אני מנסה לשכנע את עצמי
שזהוא ביאטריס עד כאן,הוא מתייחס עליך כמו לזבל.
אבל אני לא מוותרת ,לא עוזבת וגם אם כל העולם יגיד
שהוא מכוער ולא שווה אותי ,
מבחינתי הוא מקסים, מתוק
אחד שמנשק מעולה ;], שאפשר לדבר איתו שעות בטלפון,
אחד כזה שמקדיש לי שירים,
אחד עם פלפל ,אחד מצחיק,חכם אולי קצת מטומטם.
האחד שאני רוצה :)
אני יכולה לשכנע את כולם
אבל אני הולכת נגד הרוח וכמה שקשה לי אני יודעת זה שווה.
זה שווה את הנשיקות שלו,
שווה את המילים החמות שווה את המבט המפגר שהוא תוקע בי.