אני חייבת לציין שעבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי כאן..
עם הזמן הבנתי שאני כותבת לעצמי ולא לאנשים שקוראים כאן או לתגובות שאני רוצה לקבל.
יום רביעי היה לי קונצרט באמפיתאטרון עם דוד ד'אור זה ששר את
רוצה עלייך ולא יודע איך.
עוד לא, עוד לא.
את לא יודעת כמה זה כואב.
עכשיו, אצלו
כל הכוכבים נופלים,
כל האמיצים עוזבים.
כל מי שצעק שותק,
כל מי שצחק בוכה.
הוא גם קרוב אבל הוא לא איתך.
עוד לא, עוד לא.
כולם יודעים את בשבילו עכשיו.
הכל, הכל.
יש עוד בית אני פשוט לא זוכרת :S
השנה עוד מעט הולכת להיגמר ואני כניראה אשובץ לכיתה חברתית,
זאת כיתה טובה בגרותית + רק שהמיקצועות יותר אומניים.
אמא בהריון תהיה לי אחות.
ונשארתי לבד בפוסטים הקודמים כתבתי על החברות שלי ..
אחרי הנופשון של המקהלה אנחנו כבר רחוק מלהיות חברות.
הן מגעילות כלפי ואין לי מושג מה לעשות.
הכי חשוב לא להיות איתן באותה כיתה..
מהצד השני טל אהבתי הגדולה השנה פשוט מאכזב אותי
הוא נותן לי סימנים אבל כלום לא קורה..
אני אנסה לשכוח אותו הוא לא שווה אותי ואת צומת הלב שלי
אבל העיינים הכחולות שלו המדהימות שלו,
יפות כ"כ תכלת צלול ורגוע שלווה אמיתית.
השפתיים שלו כמו מוציירות מדוייקות אדומות כדם.
נימאס לי לכתוב נימאס לי מלרחם על עצמי
אבל אךי אפשר שלא ?
כשהכל קורס ולא מצליח? איך אפשר שלא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
waiting 4 you2 come 3>