החוליה החסרה

אדם חי בדד באותה בקתה ביער בה נולד, בצפון ארה"ב על גבול קנדה, היכן שהחורף קשה. אוהב טבע ובעלי חיים, מסתפק במועט. עובד בקיץ לפרנסתו כדי לשרוד את החורף. בחורף הוא קורא ב- 3282 הספרים שהותיר לו אביו וכלבו האהוב, הובס, על שם הפילוסוף, מארח לו לחברה. סביבו עוסקים בציד והדי היריות נשמעים מבעד לשקט.

יש אנשים שירו בכל דבר, בכל דבר שזז בעולם, בכל מה שעף, זוחל או שוחה, בכל החי, הפרוותי, המנוצה, הגדול הקטן, השמנמן או הכחוש, תרנגול בר, פסיון, חרטומן יערות, צבי לבן-זנב, אייל, דוב שחור, עכברים, חולדות, עכברושים, ארנב, בונה, חולדות בר, חתול בר, דביבון, זאב ערבות, למינג, סנאי, כלב מים, שועל, חורפן, סמור, בואש, דרבן....אבי היה מתלונן כשהיריות נשמעו חמש או שש פעמים בדקה, ואומר שקשה לקרוא תחת מטח של תותחים....אף פעם לא שמענו צרחה של חיה, לפחות זה, אבל יום אחד הניח אבי את ספרו והתחיל לצעוד בסלון, ידיו מאחור, גבו כפוף מעט....הוא אמר....הם יורים במטרות שנעות במסלול צפוי ולא יורות בחזרה: אתה לא צריך לדאוג שתסגיר את המיקום שלך, לא צריך להסתיר את הרשף מהלוע, את העשן מבית הבליעה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך זה שתחטיא, או שתפְגע אבל לא תקטול ואז הם ילכו, שותתים דם, לחפש את הגורים שלהם (עמודים 150 -151).

יום אחד הורגים את הובס, כלבו האהוב של ג'וליוס בירייה מטווח אפס. ג'וליוס קובר את הובס בגינה אך מתקשה להתגבר על חסרונו והגעגועים גורמים לו לשגות בדמיונות:

הלילה ירד כשנסעתי דרך השדות. כשאורות הטנדר נפלו על שביל העפר אל הבקתה חשבתי שראיתי את הובס רץ אליהם, כמו שתמיד עשה, רץ מתוך הלילה דרך האורות, מרחרח את השקיות אחרי שהבאתי אותן למטבח ושמתי אותן על הרצפה, מחפש את המעדן שלו...וכשהיה נדמה לי שהוא רץ אלי, חשבתי שקרה לי נס, שאיזו מוזרות ביער יצרה אותו מחדש, את הובס שלי את הטרייר, מתנת חג המולד לג'וליוס וינסום. הייתי מדליק אש בן רגע, מוצא לו איזה מעדן או מסיע אותו לפורט קנט כשהחימום פועל והחלון פתוח כדי שיוכל להוציא את הראש החוצה ועדיין יהיה לו חם. וזו תהיה רק ההתחלה.

אבל כשהחניתי את הטנדר והאורות נפלו על ערוגת הפרחים, הקבר נשאר כמו שהיה (עמודים 72-73).

הריגתו ומותו של הובס, הוא אחד בסדרה של אבדנים שאירעו לג'וליוס: אמו מתה בעת שילדה אותו, אביו האיש שגידל אותו לבדו מת עליו בהיותו צעיר כתוצאה ממחלה, ולפני מספר שנים נכנסה אישה לחייו, קלייר, ששבתה את לבו ועזבה לאחר זמן קצר משום שחיפשה בן זוג סולידי יותר ודברן יותר.

ג'וליוס מחליט לנקום את מות כלבו ומתחיל להרוג ציידים בסביבה מבלי שהוא יודע מי מהם הרג את הובס. כאשר הציידים מתחילים להיעלם המשטרה נכנסת לתמונה.

המחבר, ג'רארד דונובן, מעז לעלות בספר שאלה לגבי היותם של בעלי חיים פציינטים מוסריים, דהיינו יצורים בעלי זכויות, יצורים שמגיע להם לחיות ושחייהם לא אמורים להיות תלויים על בלימה בהתאם לגחמות של בני אדם או סוגי הספורט שלהם.

כל מי שגידל כלב ואבד אותו בפתאומיות יודע שתחושת האבדן היא עצומה. מי שאבד כלב בשל אקט אלים, דריסה או גניבה מודע גם לחוסר האונים והתסכול:

נהגתי בו כמו בתינוק, זה נכון, ורבים היו מתנגדים לכך, לנהוג בחיה כמו בבן אנוש, כשיש כל כך הרבה אנשים רעבים, למה לא להאכיל קודם את האנשים הזקוקים למזון, אני בטוח שהם היו מאכילים את הרעבים האלה אילו רק נתנה להם הזדמנות. בהצלחה להם. הם יכולים לחיות בעולמם כל עוד יישארו מחוץ לעולמי. הבעיה עם אנשים כאלה היא שהם לא יכולים להישאר בעולמם (עמוד 156).

לא אציין כיצד מסתיים הספר, אבל נדמה לי שהמחבר התלבט בין סיומים רבים, לא ידע כיצד לסיימו ובחר בסיום שנשאר בגבולות של הסדר החברתי המקובל. אולי זה בסדר משום שגם כך הוא הצליח לגרום לנו לקבל את גיבור הספר עד כדי כך שאיננו חושבים עליו במונחים של רוצח. דהיינו כדי לאפשר מקרה של אנרכיה בספר צריך מסגרת בטוחה.

ג'וליוס וינסום, מאת ג'רארד דונובן, תירגמה מאנגלית טל ניצן, הוצאת אחוזת בית, 2007, 199 עמודים.

זהירות, הפוסט מכיל ספוילרים.

לפני מספר ימים הציעה לי א' לצפות בסרט שפיטה בנירנברג. הסרט הופק ב- 1961 באולפני MGM, נמשך כ- 3 שעות מרתקות ויש בו גלריית שחקנים מרשימה. הסרט זכה בשני אוסקרים והיה מועמד לתשעה נוספים. במאי: סטנלי קרמר.

לאחר מותם של היטלר וגבלס, העניין שמגלה העולם במשפטים המתנהלים בנירנברג פחת וקשה לגייס שופטים למשימה.  השופט דן הייווד (ספנסר טרייסי, שהיה מועמד לאוסקר על תפקיד ראשי) מגיע לנירנברג מארה"ב ב- 1948 כדי לנהל את משפטם של ארבעה שופטים נאצים שהואשמו בניצול המערכת המשפטית למטרות השלטון הנאצי – ניקויה של גרמניה ממתנגדים פוליטיים ומפרטים שאינם רצויים חברתית (מזהמים את הגזע הארי). בכך הם נעשו סייענים לפשעי המלחמה של היטלר. צריך לציין שסיפור העלילה הוא בדיון קולנועי, ולא תיאור דוקומנטרי אותנטי, אף כי לסיפור המסגרת הייתה מקבילה במציאות ההיסטורית.

הערות הפתיחה של התובע (ריצ'רד וידמרק) קשות והוא מתאר את הנאשמים כרשעים ששיתפו פעולה מרצון. הייווד סבור שלא יתכן שהסברו של התובע מדויק.  

ההבנה שהדברים אינם פשטניים עד כדי כך, מתחדדת אצל הייווד, כאשר מסתבר לו שאחד הנאשמים הוא משפטן גרמני חשוב ביותר, ארנסט ינינג (ברט לנקסטר), אשר הדברים הכתובים בספרי המשפט שלו נאורים ביותר. הייווד נחוש להבין מה קרה בגרמניה הנאצית, אך זה מסתבר כלא פשוט בכלל. שיחותיו עם אנשים אתם הוא נפגש בנירנברג לא נושאות פרי. הייווד מתיידד למשל עם גברת ברתהולד (מרלן דיטריך – הבטחתי גלריית שחקנים מרשימה), אלמנתו של קצין נאצי שהוצא להורג, אך זו מתעניינת בהחייאתה התרבותית של נירנברג ומספקת תובנות מועטות ביותר וכך גם אחרים.

מי ששופך מעט אור על הערפל  הוא ינינג עצמו, אשר בניגוד לעצת סניגורו, הנס רולף (מקסימיליאן של, שזכה באוסקר על תפקיד ראשי בסרט. לטעמי המשחק שלו היה מעט תיאטרלי ומוגזם, אך הוא היה נאה בצעירותו), מחליט למסור הצהרה בשבועה. הוא מסביר כי עליית הנאציזם התאפשרה על רקע המצב הכלכלי הקשה שבו הייתה נתונה גרמניה ובעקבות זאת מצב הרוח הלאומי היה בשפל המדרגה. הבטחותיו של היטלר נשמעו כה מרגיעות ומעודדות וגרמו לתחושת המחויבות הלאומית וההתגייסות למען השלטון הנאצי לגבור על כל שיקול אחר. יתרה מזאת גם הייתה מחשבה כי מדובר בתקופת זמן קצרה וחולפת ובהמשך סברו כי מדובר ברע הכרחי עבור הישרדותה של גרמניה, כך ינינג. כאשר באה ההתפכחות, מסביר יניניג, כבר היה מאוחר מדי.

להגנה לא נותר הרבה לעשות לאחר הצהרה זו, ומקסימיליאן של בדמותו של הנס רולף מזכיר כי במידות משתנות גם בריה"מ, ארה"ב, הוותיקן וצרצ'יל חייבים לחלוק את האשמה עם העם הגרמני על עליית הנאציזם. הוא מסכים שלמנצחים יש זכות לשפוט את המנוצחים, אך האם הירושימה הייתה אקט של מוסריות נעלה הוא שואל ושאלתו נותרת תלויה בחלל בית המשפט.

הייווד מפתיע בגזרו על כל השופטים הנאשמים מאסר עולם. במשפטים המתנהלים במקביל בנירנברג נגזרים עונשים קצרים עד כדי גיחוך.  בנאום ההסבר לעונש הוא אומר דברים כדרבנות. בין השאר:

בתקופת הנאצים חוקקו בגרמניה חוקים שמטרתם השמדה של בני אדם – חוקים בלתי חוקיים בעליל אפילו לפי חוקי גרמניה.

כל אדם שמדיח אחרים לרצח, או מסייע לרצח או מספק נשק הוא רוצח ודברים אלו חלים על הנאשמים.

אשר לינינג, אומר הייווד, מדובר בדמות טרגית שכן הוא חשב כי מדובר ברע הכרחי ובתקופה חולפת. בהקיצו מן האשליה מצא עצמו בתקופה רעה עוד יותר. אולם זה אינו משכיח את הקרבנות האמיתיים. אם המעורבים בביצוע הפשעים של הנאציזם היו אנשים עם מוסר לקוי מלכתחילה, מפלצות, אזי אפשר היה להגיד שמה שקרה לגרמניה היה אסון טבע. שעור קומתו של ינינג, אומר הייווד, מעיד על כך שלא מדובר באסון טבע (דהיינו אירוע שנגרם ע"י כוח עליון שהאחריות לו איננה מוטלת על איש), אלא באנשים דגולים שהשלו עצמם. עוד אמר הייווד, "ינינג דבר על הישרדותה של גרמניה" ותהה "הישרדות בתור מה?"

בטרם עוזב הייווד את גרמניה וחוזר לארה"ב הוא מבקר את ינינג בכלא לפי בקשתו של האחרון. ינינג אומר לו: "הסיבה שהזמנתי אותך, השופט הייווד....האנשים הללו, מיליוני האנשים הללו...לא שערתי שהדברים יגיעו לכך. אתה חייב להאמין לזה, אתה חייב להאמין לזה!"

Judge Haywood... the reason I asked you to come: Those

people, those millions of people... I never knew it would come to that. You must believe it, You must believe it!

והייווד עונה:

Herr Janning, it "came to that" the first time you sentenced a man to death you knew to be innocent.

דהיינו (בתרגום חפשי), "הר ינינג, הדברים הגיעו לכך, ברגע שגזרת דין מוות על האדם הראשון שידעת שהוא חף מפשע".

עוד משחקים בסרט, ג'ודי גרלנד כעדה מטעם התביעה (הייתה מועמדת לאוסקר על תפקיד משנה) וכמו כן ויליאם שַטְנֶר שלימים נודע כקפטן קרק בסדרה סטאר טרק. שטנר זה, כבר לא צעיר ולא יפה כשהיה, משחק לאחרונה בסידרה Boston Legal, בתפקיד של עורך-דין ריאקציונרי, אשמאי זקן הלוקה בשיטיון בשלביו הראשונים. הוא מגלם גילום מבריק דמות אנטיפטית, אך מכיוון שזו סידרה קומית – ולפעמים מצחיקה לעילא – אי אפשר לתעב אותו ממש.