אט אט מבעיות קטנות שהיו פעם סרק,
נהפכות בעיות או הסתייגויות שאני אפילו לא יכולתי לדמיין.
לפעמים אני אומרת לעצמי, למה אני צריכה את כל זה [כן,כן,מהפיג'מות._.]
למה אני צריכה להשקיע בעצמי ?
הרי אני יכולה להשאר בעיר שלי, לחיות עם ההורים עם החברים הישנים והכל.
אבל מצד שני אחר לגמרי ;
אני יכולה לסוע למרכז, לחיות שם ללא המשפחה שלי,
בפנימיה,לגמרי לבד.
כמובן שכולם אומרים :"תוך חודש,יהיו לך את החברים הכי טובים שלך".
את האמת ? אף פעם לא האמנתי בזה.
אם אני עוברת למרכז, לחיות לבד,בפנימייה,שאני בשלב הכי קשה מבחינת לימודים,
מבחינת התבגרות שאני צריכה גב כלשהו,
אבל אני גם צריכה להתמודד לבד.
ואני פשוט מרגישה שאני לא אוכל לעשות את זה.
אמי של הזמן שואלת אותי :"את באמת רוצה את זה" ?
ואני פשוט עונה לה :"כן בטח".
אני מפחדת לאכזב את האנשים שכ"כ ניסו לארגן את זה,
ואיך לומר, "לא ישנו בלילות".
שאני מסתכלת על המשחקי כדורעף בטלויזיה אני פתאום אומרת :
יאללה עוברים, פיס אוף קייק.
ושאנ ייוצאת עם החבר'ה אני פשוט קולטת מה אני הולכת לעשות,
להתחיל את החיים שלי מחדש.
לחיות לבד,
עם איזו פאקינג משפחה מאמצת,כאילו אני אחייה בפנימיה,
אבל הם ישגיחו עלי מרחוק S:
נו באמת.
אף פעם לא הייתי, ואף פעם לא אהיה מפונקת.
זאת לא אני בכלל,
ואני בכלל לא חושבת שהתכונה הזאת, קשורה לפה עכשיו.
פשוט הגעתי למסקנה, שיש לי פיצול.
שאני לא נורמלית.
עוד שבוע וחצי אני טסה, יום שישי הזה, זאת המסיבה האחרונה שאני הולכת לבלות בה,
עם חברי D:
אני ינצל את זה עד הסוף,וכמה שיותר לאט.
הו,רק אם הייתה לי דרך אחרת,
אני פשוט לא יודעת מה לעשות,
במה לבחור ?
את האמת ? ההחלטה כבר התקבלה,
הכל נחתם , הכל אושר,
אבל בפנים ?
אני לא כ"כ בטוחה.
ממ, עכשיו נעבור[כן כן אני חשה שיש לי קוראים -_-] ,
לכל התופעות המכוערות שנהפכו להיות פה בישרא, כמשהו שגרתי.
למשל , כל הקטע שפתאום כל ילדה, כל מתבגרת ילדה בכיתה ז',
מחליטה לעשות יומן אכילה, סדר יום,
מה הקטע ?
אנטי אנה "התחילה" לעשות את זה,ומשכה קוראים . סבבה.
אבל לא כל פעם בדף הראשי אני רואה :"אני רוצה להיות מושלמת",
"אני רוצה להיות רזה כמו כולם","האוכל זה האויב שלי".
אני מתערבת שלפני חכמה חודשים אף אחד לא היה כותב על זה,
פתאום זה נהפך לתופעה מכוערת.
אם תשימו לב, אלא שכותבים שהם אוכלים ממש קצת ותופעות של אנורקסיה,
יש ממש פחות תגובות כי לאנשים נמאס. וגם לי.
סליחה הייתי פשוט חייבת להגיד את זה. :\
ממ, עכשיו,
אני אישית ? אוהבת את ט"ה.
אבל את האמת ? זה התחיל מה זה להרגיז .
כל ילדה שניה פותחת בלוג עליהם, או חופרת בכל פוסט.
סבבה אוהבת את ט"ה, מתה עליהם שרופה בלה בלה בלה ,
למה לחפור ?
מה אתן רוצות למשוך צומי של האנטי ?
:| , וכן אני כותבת בכוונה :"אתן".
בואו נגיד ככה,פעם ?זה ממש לא היה ככה.
עכשי וזה התחיל להיות מכוער,
ונגיד המפגשים גם ? לא ממש כיפיים כמו שהיה פעם.
אני "מעריצה" אותם מלפני שנתיים, מתי שיצא זימר,
ופה כל ילדה ששמעה מונסון חושבת שהיא אוהבת אותם.
חח עזבו אין לי כוח להכנס לזה ._____.
עזבו
*אושר גדול,אמא שלי קנתה גלידה D:*
ממ,
*אתמול*
אתמול ב11 נ' התקשרה אלי וחפרה לי שאני אצא,ב11 !
שאני אחרי מקלחת ומתה, והידיים מתות כי צבעתי את כל הבית,
אגב, היום אני צובעת עוד קצת.
אמרתי לה "לא" כזה בהיסוס קל. OO"
אח"כ מ' התקשר וחפר אז אמרתי :"ניראה".
חשבתי על זה, ובסוף יצאתי D:
היינו בגן שעשוע היה נחמד כזה,
כולם שם מעשנים חוץ ממני,
אני ממש נגד עישון, ואני לא מבינה למה אנשים מעשנים.
כאילו סבבה יש כאלה שמגיל 0.
אבל למה ילדים בכיתה י' ? היו שם יותר אבל לא משנה חחח.
היה נחמד כזה,
ואז שחיכינו עד 12 וקצת,כי לחברה שלי היה יומולדת כאילו שכבר מחר חח,
אמרנו לה מזל"ט,והם הלכו לתפוס טרמפים .
וזהו חח ,
חזרתי יחסית מוקדם ב .. 12 וחצי :\
רוב הפעמיים חזרתי בכלל ב3 S:
הא וגיליתי שידיד שלי ניסה סמים !
אדיוט .
חח אני מרגישה שחפרתי מספיק,ואני רוצה להבהיר משהו ;
בבלוג הזה ,אני כותבת בשביל עצמי, לא איכפת לי שיש לי תגובה וחצי,
במקרה הטוב 2.
אין לי כוח לזה.
זה כמו יומן בשבילי.וזהו זה.
דעותיי אלו הן דעותיי .
היום אני צובעת את שאר הבית, והולכת למסעדה ^^
איזה מאגניב.
קוראים לה :Dali [יענו על שם הצייר]
ואז על כל קירות המסעדה יש צירויים שלו זה מגננננננניב .
אוקיי , יומטוב.
ומי שקרא הכל, אני בטוחה שהוא מת כמו האצבעות שלי עכשיו.
Cya.
אגב, אני רוצה לעשות כזה -
יש לי כבר עגיל אחד, כדאי ? :\
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss sadness.