השאלה הרווחת בקרב מכריהם של המתגייסים בקרוב היא "נו..... מתרגשתתתתת?".

ברוב הפעמים, באמת שלא התרגשתי. מדדי הלחץ היו נמוכים להפליא ומלבד נקודות ספציפיות לרגעים קצרים (בהן הרמתי טלפון היסטרי לחבר והוא נאלץ להרגיע ואף הצליח די במהירות יש לציין) הייתי על מי מנוחות. אך היה דבר אחד שבכל זאת ליווה אותי וישב על ליבי עוד מאמצע שנת השירות -

המקלחות בצבא. לא משנה כמה החברות, הדודות, אמא, או כל דמות נשית אחרת שעברה כבר טירונות, ניסו להרגיע - סירבתי להאמין. התאגדות העירום הזאת תחת עננה כבדה של חום וריחות דחוסים של המוני סוגי שמפו, הצורך להסתבן מול מספר עיניים שבוחנות ומחכות לשנייה שאצא מן התא, להיות חשופה על כל איבריי כביום היוולדי (ועוד מספר ימים) העלה בי בחילה. ידעתי שאוכל לעשות הכל בטירונות. הכל - מלבד זה.

אני מאלו. אני מאלו שאפילו אמא שלהן כמעט ולא רואה אותן עירומה. לקחת לי חודש בשנת שירות להוריד מכנסיים ליד שותפתי לחדר. ורק בשנה האחרונה התחלתי ללכת לים עם בקיני. וגם אז - תמיד עם מכנס קצר ולעולם לא עם תחתון. אני כבר לא ילדה שמנה. אבל בעברי הייתי. והסימנים נכרים בנפש, וגם בגוף עצמו. ופחדתי מהרגע הזה נורא.

ואז... אז הגיע יומה הראשון של הטירונות. יום של ריצות, טרטורים, וזיעה מסריחה. לא הייתי מכוונת מקלחת. גם לא כשפתחו לנו שעת ט"ש. לא היה אכפת לי מהסרחון וכבר הצהרתי לכל מכריי לפני הטירונות שכל שותפיי לחדר יצטרכו לסבול אותי עם מקלחות צרפתיות של מגבונים ודאורדורנט בלבד. אז הרמתי טלפון להורים. מהיר, כי לא היה לי כל-כך כח להעמיק, ואז ישר לחבר... שלמרות שמאוד הייתי צריכה את אוזנו הקשבת לא יכל לדבר כמעט בכלל. לחברים לא התחשק לי להתקשר וכך יצא שנותרתי חסרת מעש (ומסריחה) לאחר פחות מ30 דק' משעת הט"ש. אני לא יודעת איזה כח עליון משך אותי לשם, אבל מצאתי את עצמי חובקת מגבת ושאר מוצרים ונכנסת אל הבניין עטוף האדים. ברגע הראשון - הזדעזעתי. כמויות של חזה חשוף ופטמות עטף אותי מכל הכיוונים. יותר למטה מזה בכלל לא רציתי לראות. זרקתי איזו בדיחה זולה על המצב המצחיק. הבנות כולן צחקו. אני רציתי לבכות. שמחתי שאין כאן איזו חברה שלי או מישהי מהחדר. זה הפך את זה לקל יותר. התחלתי לפשוט את הבגדים בשלבים. ואני חייבת לציין שהלב שלי דפק חזק מאוד. נותרתי די מוצנעת מאחורי המגבת והתחתונים עד שראיתי תא מתפנה ואצתי לעברו. משאירה את תחתוניי עליי. מגע המים המרענן הפך לי את הערב להרבה יותר טוב. השתדלתי להתקלח מבלי להסתכל על הפרצופים תאבי המקלחת מסביבי שחיכו שאסיים. צ'יק צ'ק ורצתי חזרה לתוך המגבת האהובה. התלבשתי בזרירות ויצאתי. אוויר קר ליטף אותי בדרכי למגורים והלכתי לישון הרבה יותר מרוצה. בפעמים הבאות, אגב, הראתי הרבה יותר אומץ (ואיברים).

מיום ליום וממקלחת למקלחת, העניין נהיה הרבה יותר פרוץ ומשעשע. למדנו לצחוק על זה. להשתעשע מהסיטואציה הדוחה (בעיני). כל עניין השילוב הראוי נהיה מגוחך אל מול מה שהולך במקלחת. הרי צמה, אני לא יכולה לעשות לה חלילה וחס. ואם נתחבק - השם ישמור! אבל בתור למקלחת זה ממש לגיטימי שנחכה עירומות וצפופות ונביט אחת בשנייה בעת החפיפה. קסום!

ועניין הצבא הזה? לא נורא בכלל, שתדעו.

אנאדרוואן.

לאחר טירונות. קורסיסטית אמיתית. חולה בבית :)